אחת ההתמודדויות הקשות ביותר לישראלים החיים בחול היא המרחק הפיזי מהמשפחה ובפרט מההורים שהולכים ומתבגרים. על אף האמצעים הטכנולוגיים הקיימים כיום (מסקייפ ועד ווטסאפ), סביר להניח שמוכרת לכם התחושה שאתם מחמיצים את חיי המשפחה המורחבת וזמן יקר עם הוריכם. רגשי ההאשמה מתחזקים במיוחד בתקופה בה ישראל נמצאת תחת מתקפת טילים ואתם לא יכולים לעזוב את הכל ולטוס לארץ.
חשוב להבין שהמרחק מעמיק את תחושות הנוסטלגיה ועושה אידיאליזציה לרגשות ולזיכרונות מאירועים שקרו בעבר, אולם, במציאות האירועים הללו לא היו תמיד צבועים בצבעים מאוד מרגשים וחיוביים. בנוסף, יש נקודה מאוד אופיינית לישראלים הנשארים בארץ הם חשים שמי שעבר לחול טיפס מעבר להרי החושך וכל הזמן מבלה ונהנה או נורא עסוק.
בשל הטייה מחשבתית זו, יוצא שהרבה קשרים עם חברים ועם בני משפחה אינם נשמרים באינטנסיביות המאפשרת רצף. האדם שעזב, חש שלא טורחים להתקשר אליו, אך האמת היא שקשה לנשארים בארץ להאמין שבחול אפשר לחוש בדידות, שעמום וקושי. לכן, תמיד מומלץ לקחת את האחריות על תדירות הקשר בעצמכם.
אל תכעסו אם החבר/האח/ההורה לא מתקשרים ופשוט דאגו אתם לזמן קבוע שבו אתם יוזמים את ההתקשרות עם מי שחשוב לכם.
ישנם אירועים לא צפויים שתחושת ההחמצה אינה נמנעת לגביהם, כפי שדנה אבן חן מספרת: כשאימי נפטרה, הייתי בחודש שמיני עם בני הבכור, שליו. עוד כשהייתי בת 18, אימא שלי הפולנייה הייתה אומרת לי: ‘מתי תתחתני כבר? אין לי עוד הרבה שנים לחיות ואני רוצה נכדים’. מיותר לציין שהייתי מבטלת אותה ואומרת לה להפסיק להיות פולנייה ושתרד לי מהגב, אך לצערי היא צדקה ולא זכתה לראות את שליו.
לכן, אל תחכו לאירועים מיוחדים, אלא הפכו זאת לחלק מהשגרה שלכם, כך שבשיחות יהיו גם עדכונים יומיומיים וגם עדכונים מיוחדים. הרי המדד החשוב בקשר הוא לאו דווקא הישיבה באותו חדר, אלא ההקשבה, השיתוף, הרצף והמעורבות בחיי היומיום.
להיות מעורבים מרחוק
שרון הירש בת 35, נשואה לאלי ואימא לג’ייקוב בן שנתיים, חיה בלונדון 14 שנים ומספרת על הקושי לראות את ההזדקנות של ההורים: מכיוון שזה פעם בכמה שנים, זה כל פעם בא במכה. אחרי שלא הייתי תקופה ממש ארוכה בארץ, הגעתי לבקר את אבא שלי, שלא ראיתי כמה שנים, ולפני שנכנסתי, הסתכלתי עליו מהחלון וראיתי איש זקן. זה ריסק לי את הלב. עמדתי בחלון ובכיתי ובכיתי… זה היה ממש שוק.
בשיעורי פסיכולוגיה לומדים שהדבר הטוב ביותר שניתן להרגיש כלפי הורים מבוגרים הוא רגשות אשם. מדוע? כי זה מעיד על שילוב בריא בין העובדה שאיכפת לנו, לבין העובדה שאנו חיים את חיינו ולא מקריבים אותם באופן טוטאלי למען טיפול מושלם בהורים.
עם זאת, כשעולה קושי ספציפי בחיי ההורים, אין סיבה שלא תהיו מעורבים בפתירתו, גם אם אינכם נמצאים שם פיזית. תמיד תוכלו לסייע בבירורים טלפוניים, סיוע כספי ותמיכה בבני המשפחה שעושים את הדברים בפועל. עניין זה חשוב בייחוד לשמירה על קשר מיטיב עם האחים שלכם, שאולי חלק גדול מהנטל נופל עליהם, אך הם בוודאי ישמחו לשתף אתכם בפרטים ולהרגיש שהם לא לבד במערכה.
להקציב זמן איכות
הידעתם? הזמן שאנו מבלים בפועל עם אנשים לא נרשם אצלנו על פי משכו, אלא על פי איכותו. חישבו לדוגמה על טיול נהדר שעשיתם. למרות שהוא היה קצר, אתם זוכרים אותו הרבה יותר מאשר שבוע סטנדרטי בחייכם. כך גם בביקורים בארץ, או בביקורי ההורים אצלכם בחול, שמטבעם יותר קצרים ואינטנסיביים. נצלו את הזמן לבילוי משותף – מסעדה, הצגה, טיול, צפייה משותפת בטלוויזיה או שיחת סלון בבית. השתדלו לשים את החיכוכים בצד ולהיות שם בשביל ההורים, גם אם זה לא תמיד קל. ברגעים כאלה, נוצרים יחד זיכרונות יפים ועמוקים השומרים על כוחם עד הביקור הבא.
זכרו שיש בידכם טווח רחב של אפשרויות לשמירה על קשר שיקנו ליחסיכם עם הוריכם רבדים עמוקים ומרגשים של קירבה, תמיכה ושיתוף, גם כשאתם לא שם לתת ולקבל חיבוק פיזי.
* הכותבת היא פסיכולוגית קלינית מומחית, והמקימה של טיפול קרוב פסיכולוגים ומטפלים בשיחות וידיאו לישראלים בעולם. www.tipulkarov.com
