שלום חבריי הלונדונים, הבן שלי התחתן השבוע. האמת היא שזו כבר החתונה השנייה, עם אותה אישה. הפעם הראשונה הייתה במנהטן, שם גרים בני הזוג, ועכשיו ערכנו בארץ מסיבה לחברים ולמשפחה המורחבת, שלא הצליחו להגיע לאירוע בתפוח הגדול. היה אושר גדול, כמו שבטח אומר כל אב גאה אחרי נישואי אחד מילדיו (לא כולל את האבא מאסון ורסאי), אבל באמת היה משהו מיוחד מאוד.
הגדיר את זה יפה אחד מחבריי הקרובים, תסריטאי ותיק בישראל שמשתוקק נורא להיות תסריטאי צעיר מעבר לים, כי הוא כל כך לא אוהב את מה שמתרחש כאן. הוא אמר: החתונה הזו הזכירה לי שאני בעצם כן מאושר, ושיש כמה רגעים יפים בחיים האלה, שרובם חרא. כן, התחושה הכללית פה היא של חרא. אנחנו בדיוק חוגגים שנה למלחמת צוק איתן, והמלחמה הבאה מרגישה קרובה מתמיד. גם הקיץ הישראלי התחיל, והוא העתק נגטיבי של החורף האנגלי – מרוב זיעה לא רואים את השמש בקצה אוגוסט.
אבל זו עדיין המדינה שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים. אחד מאורחיי היה שר החינוך לשעבר, שי פירון. הוא חבר טוב כבר הרבה שנים, ולא כל כך האמנתי לו כשאמר שהוא מתכוון להגיע. החתונה התקיימה ביום שישי בערב, כשעה ומשהו לפני כניסת השבת, ואני יודע איפה פירון גר וכמה מסובך מבחינתו להגיע לחתונה ולחזור הביתה לפני שאלוהים מתחיל לכעוס. מעבר לזה, החתונה נערכה במקום שיש לו המון תעודות הצטיינות, אבל על אף אחת מהן לא כתוב כשר למהדרין, וגם מהבחינה הזו היה לא פשוט לארח אותו. אבל הוא נשבע לי שיגיע (והוא כאמור איש מאמין), וכך היה. אני נורא התרגשתי כשהוא ורעייתו ברוריה הגיעו, ואני חייב לשתף אתכם במה שהוא כתב אחרי האירוע. אולי זה בעצם הבסיס לחלק גדול מהבעיות פה, חלק מהשנאה הגדולה שאנחנו חולקים כאן, כל אחד לשבט של השני. כבוד הרב, בבקשה:
לא. לא היינו יחד בסיירת. לא חווינו מוות של קרובים בשדה הקרב.
לא. לא שכבנו מיטה ליד מיטה בבית חולים, תוך פחד מפני מוות ממשמש ובא.
ולא. אנחנו לא קרובי משפחה, ואין בינינו ‘חובות’, שבבסיסם היעלבויות והימנעות מפגיעה.
אנחנו סתם אוהבים אותם.
והם, חילונים שכמותם, עשו מסיבת חתונה ביום שישי, שעה וחצי לפני כניסת השבת.
והמסעדה הייתה לא כשרה.
אבל לברוריה ולי היה ברור שאנחנו באים לרבע שעה. כי אנחנו אוהבים אותם. מאוד. והשמחה שלהם היא גם שלנו.
אבל אז ניגש אליי מישהו ואמר: ‘תתפלל שלא יצלמו אותך’ וזה היה רגע שבו רציתי שיצלמו. מאוד רציתי.
שהרי, אם היינו נלחמים ביחד, זה היה לגיטימי שנבוא כי שכבנו במארב. אבל אנחנו אוהבים מאוד. ורוצים לחיות ביחד. לבנות במשותף מדינה, שבה כולם יכולים לבנות חברה שבבסיסה ערכים עמוקים של מדינה יהודית ודמוקרטית.
ולא. אל תתבלבלו. אני לא נותן לגיטימציה, הכשר, או הסכמה שבשתיקה. אני חבר אוהב שבא לחבק את חברו. פשוט.
ככה בונים אומה שלומדת לשמוח יחד, ולא רק לבכות ביחד.
זהו. אז מה נגיד עכשיו? שאולי כן אפשר לבנות פה משהו ביחד? אולי, אבל לא בחום הזה של יולי?אוגוסט, שהתפרץ פתאום. ננסה בספטמבר, או אחרי החגים. הכי טוב אחרי החגים. ■
