ישראל או ישמעאל?

שאלו כל אזרח ישראלי והוא לא יהסס בתשובתו. ה’פוריין אופיס’ היה והינו ערביסט מאז ימיו של לורנס איש ערב וגלאב פאשה, האיש שהקים את הלגיון הירדני בשרות הממשלה ההאשמית. שאלו כל ערבי והוא יאמר לכם שאותו מיניסטריון היה אחראי להקמתה של המדינה היהודית בשל הצהרת בלפור והעברתה של שאלת פלסטין לאחריותו של האום ב-1947.

ובכן מי צודק? ניל לוכרי יאמר לכם שהאמת (כרגיל?) עוברת אי שם באמצע. הדיפלומטיה הבריטית ניסתה להגן על האינטרסים הבריטיים במזרח-התיכון ומנקודת מוצא זו נגזרת יחסה לישראל ולסכסוך במרחב. לשם כך הוא כתב ספר מתבקש בסופו הוא מגיע למסקנה האולי-לא-כל-כך מרעישה כי הפוריין אופיס אינו בהכרח אנטי-ישראלי ובודאי שאינו אנטישמי.

אף כי לכל הערכה יש כמובן יוצאים מן הכלל. לא אנטישמי אמרנו? להוציא אולי את התקופה הראשונה, תקופת ממשלתו של קלמנט אטלי (בין 1945 ל-1951), בה שר החוץ היה ארנסט בווין הידוע לשימצה מספרי ההיסטוריה בעברית. אבל קחו את התקופה השנייה (1951-1964) בה השמרנים היו בשלטון. באותה תקופה פרצה מלחמת סיני והייתה זו ישראל שתקפה את מצרים יחד עם בריטניה בתקופת שלטונו של אנתוני אידן. אז היו שותפות שתי המדינות (וצרפת) לירח דבש שהושתת כל כולו על אינטרסים משותפים. אבל אותו אידן היה לפני כן שר חוץ וככזה הוא נטה חסד קטן יותר לישראל, מאשר בימים בהם היה ראש-ממשלה, ללמדכם שהישיבה במשרד החוץ מעניקה לעומד בראשה זווית ראייה שונה.

התקופה השלישית המצוינת בספר (מ-1964 ל- 1979) מכסה את עידן השליטה של הרולד וילסון, אדוארד הית’ וג’יימס קלהאן במדיניות החוץ הבריטית. הראשון והאחרון (לייבור) היו ידועים בתמיכתם בישראל, אבל האמצעי (שמרנים) היה זה שסירב להעניק לרכבת האווירית האמריקאית אפשרות לנחיתת ביניים במהלך מלחמת הכיפורים. בעצם, הרולד וילסון היה המנהיג הפרו-ישראלי ביותר וגם זה אינו חדש. מה שאולי מפתיע הוא הערכתו של לוכרי כי לא הייתה זו דווקא מרגרט תאצ’ר בשנים (1979-1997) בהם היא (ואחכ ג’ון מייג’ור) ישבו בדאונינג סטריט. ומי היה כמו וילסון פרו-ישראלי? למחבר אין ספק שהמדובר בטוני בלייר (1997 2007) והתנהגותו במלחמת לבנון האחרונה היא דוגמא אחת מיני רבות. אז סיכן בלייר את מעמדו בתוך מפלגתו למען ישראל. והפוריין אופיס? למי היה איכפת? זה כבר עשרות שנים שהיושבים במספר 10 התעלמו כמעט לחלוטין מבוגרי אוקספורד וקמברידג’ שאכלסו את המסדרונות הארוכים והמהודרים של המיניסטריון. ומי שהגדילה לעשות זאת הייתה מרגרט תאצ’ר במהלכה של מלחמת פוקלנד. טוני בלייר, מצידו, סילק מתפקידו את שר החוץ רובין קוק בשל ביקור שערך בישראל ב-1998 בו מתח ביקורת על הבנייה הישראלית בשכונת הר חומה בעידן בנימין נתניהו. הוא גם נפטר משרותיו של ג’ק סטרו, לאחר החיזורים המשפילים שזה ניהל אחר איראן, תוך השמעת ביקורת מרומזת על ישראל לפיה מדיניותה בשטחים הביאה עליה את גל המתאבדים הפלסטינים. בלייר חיזק עוד יותר את תמיכתו בישראל לאחר 9/11, משום שראה בה שותפה למלחמה בטרור העולמי.

פנטזיה הומוסקסואלית

אז מדוע יש דם רע שכזה בין שני הצדדים? לוכרי, לא יהודי שכתב בעבר ספרים פרו-ישראליים (והעניק לספר הנוכחי את השם המוזר קוביה טעונה), מציין חמש סיבות. האחת היא המורשת הקולוניאלית. השנייה היא השיקולים האסטרטגים המובילים את לונדון לבירות ערב ולא לירושלים. השלישית היא התפישה המסורתית הרווחת בישראל לפיה הדיפלומטים הבריטים הלכו שבי אחר הפנטזיה הרומנטית ההומו סקסואלית שנשבה ממדבריות ערב וגולמה באישיותו של לורנס. הרביעית היא כיבוש השטחים שהפך את ישראל נושא לביקורת נוקבת. הסיבה החמישית נעוצה בטענת האנטישמיות הנפוצה כביכול בפרוזדורי וייטהול. טענה זו מוזמת על ידי המחבר בתוקף רב. הערבים מצידם טוענים בלהט כי מי שגרם לנכבה הוא זה שצריך לכפר עליה והאחריות ההיסטורית נופלת על שכמי בריטניה, אף כי אין איש במרחב הסבור כי יש היום ביכולתה להחזיר את הגלגל לאחור מלבד התמיכה בפתרון שתי המדינות.

במהלך 60 השנים האחרונות היו לבריטניה 22 שרי חוץ ורובם ככולם תמרנו היטב בין שני הצדדים המסוכסכים במזרח-התיכון. הערביזם שלהם לא הפריע למדינתם לנהל יחסי מסחר מצוינים עם ישראל, כאלה שצפויים להגיע עד סוף העשור לשווי של שלושה מיליארד פאונד לשנה. הפוריין אופיס תמיד חשד בפוליטיקאים הישראלים, אך רחש כבוד לאבא אבן, ליצחק רבין ולאריאל שרון לאחר הפינוי מרצועת עזה. ראשי המדינה מצידם תמיד שאפו להרחיק את הדיפלומטים הבריטים ממספר 10. ומי אם לא דוד בן גוריון היה זה שטבע לראשונה את המושג הערביסטים האלה מה’פוריין אופיס’.