ארשת קדושה ורצינות מילאה את הכול. הייתי רק בן שבע שנים ולא אשכח לעולם את ההתרגשות שמילאה אותם בעת ששרו: בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון.
בפניהם החתומות ניתן היה לחוש את זיק נשמתם. שם הציניות התפוגגה והקריירה הוזנחה. שם הם ישבו כמו בנים לפני אביהם או כמשרתים בפני אדונם. אף אחד לא הזמין אותם. הם לא הגיעו להראות את הפנים למישהו. או לסמן וי על האירוע. הם היו שם בגופם ובנפשם. לא התביישו לעצום עיניים ולהתחבר לנצח ישראל הבוער בעצמותיהם.
מעשה ביהודי שהיה פנקס בכיסו. כל צער ויגון, שפקדו אותו במהלך השנה, היה ממהר לרשום בפנקסו. לקראת ראש השנה, כשהפנקס כמעט ועלה על גדותיו, לקחו היהודי בידו, נשא את עיניו למרום ואמר: ריבונו של עולם, אני יודע שבמהלך השנה חטאתי ופשעתי בדברים שבין האדם למקום וכן ביחסים לא נאותים בין אדם לחברו. יודע אני ש’עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים’, אבל גם אני רשמתי את כל הצרות והתלאות שעברו עליי בשנה זו. הלא ‘אנו בניך ואתה אבינו’, הבה ניכנס לשנה החדשה בשלום ואחווה, קרע נא את ה’פנקס’ שיש לך עליי ואני אקרע את הפנקס שלי. ושתהיה לנו שנה טובה ומתוקה.
בראש השנה אנו מתעלים ומחזקים את הקשר שלנו עם הקדוש-ברוך-הוא במקום כה עמוק בנפשנו פנימה, ששם שום דבר לא יכול לערער על הקשר היהודי שלנו. בראש השנה, יום בריאת האדם, אנו ממליכים בכל שנה מחדש את הבורא למלוך עלינו ועל כל העולם. אנו עושים זאת בתקיעת שופר. תקיעה דקה ועוצמתית המבטאת את הצעקה הפנימית שלנו. ללא מילים. קשר נשמתי עמוק עם מחשבה החודרת ומעוררת בנו את אהבתנו הבלתי תלויה לבורא. בראש השנה אנו שומרים על הראש היהודי שלנו ומאחלים שכל השנה תתברך ותמשיך בהשראה הרוחנית והברכה של ראש השנה. ביום הזה, אין דבר גדול יותר מלהביא את הילדים והמשפחה לבית הכנסת הקרוב ולשמוע את תקיעת השופר.
הכותב הוא מנהל בית חבד – הקהילה הישראלית בלונדון.
