בעודי יושבת מול מורה צעירה בבית ספר בברמינגהאם, אני לא בטוחה כיצד להגיב למה שאני שומעת מפיה. זה מריח כמו אנטישמיות מהעידן הישן שגרמה לרדיפה הנוראית ביותר כנגד עם, והנה זה מופיע שוב עם פנים חדשות.
אני נפגשת עם המורה כדי לדון בשיעור שאני עומדת להעביר לכיתתה (Year 11) על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא בדיוק מסבירה לי שרבים מהמורים בבית הספר מוטרדים משאלות שמופנות אליהם על ידי התלמידים המוסלמים בכיתתם. הם שאלו אותם אם הם שייכים לבונים החופשיים או אם הם חברים באילומינטי. לאחר שהתגברו על המבוכה הראשונית, המורים הבינו שתלמידיהם מאמינים בתיאוריית קונספירציה, לפיה, הבונים החופשיים וקבוצות אחרות קושרות קשר עם ישראל והציונים במטרה להשתלט על העולם.
כתוצאה ישירה מהסכסוך במזרח התיכון, הנרטיב האנטי-קולוניאליסטי כולל את ישראל (ולכן גם את יהדות התפוצות). זו לא הפעם הראשונה שנתקלתי בתופעה זו – רק לפני כמה שבועות אחד מהדוברים הישראלים שלנו נשאל על ידי תלמיד GCSE במנצ’סטר אם הוא בונה חופשי וגם אני נתקלתי בכך בבתי ספר רבים בלונדון, בהם הדיון על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מלווה ברוחות משולהבות ולוהטות.
יחד עם זאת, עמדות קיצוניות אלה אינן בלעדיות רק לקהילה המוסלמית בבריטניה. במהלך עבודתי עם קבוצות נוצריות, נתקלתי בגחמות אידיאליסטיות שונות, לפיהן, צריך להכריח את הישראלים והפלסטינים לקבל פיתרון של מדינה אחת, כך שאין אף צד מועדף, מה שכנראה יוביל למלחמה אזרחית נוסח בוסניה. מצד שני, בקהילה היהודית נתקלתי מדי פעם בטיעונים שאין דבר כזה עם פלסטיני, או שהם פשוט צריכים לעבור לירדן, שאמורה להיות המדינה הפלסטינית בכל מקרה.
כל הגישות האלה גורמות להרחקת ישראל, הרשות הפלסטינית והקהילה הבינלאומית מכל תקווה שהסכסוך הזה ייפתר. כל צד שולל את זכותו של השני למדינה ומתחבא מאחורי מציאות אלטרנטיבית שמשמשת כתירוץ מושלם להתמרמרות וחוסר מעש. בעצם דחיקת נושא זה אל תוך ראיית העולם בשחור-לבן, אנחנו הופכים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני למיקרוקוסמוס של הדיכוטומיה הידועה – מזרח לעומת מערב. כאן בבריטניה, כל צד אומץ באופן סימבולי על ידי קבוצות פוליטיות מסוימות. ה-EDL, לדוגמה, נושאים דגלי ישראל בהפגנותיהם, ומהעבר השני, מפגינים אנטי-קפיטליסטיים חבשו כאפיה על ראשיהם במהלך הפגנותיהם מול סנט פול.
זה הזמן להביט אחורה, לסיבה האמיתית לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלפי דברי טוני קלג; שתי תנועות לאומיות שואפות לאותו שטח אדמה, עליו יוכלו לקיים את הגדרתן העצמית ועצמאותן. לכן, הפיתרון המעשי היחידי יהיה זה שיספק לשתי שאיפות לאומיות אלה ביטחון לכל האזרחים, מהנהר ועד הים, ושיהיה מקובל על רוב הישראלים והפלסטינים. אז בואו נהפוך את הנרטיבים הבריטיים המקוטבים ויחד נקרא לדבר היחיד שיקיים את הדברים האלה: כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית חופשית מכיבוש, שלום והכרה במדינה ישראלית על ידי כל שכנותיה והקהילה הבינלאומית. האחדות והסולידריות שלנו עם רוב הישראלים והפלסטינים עשויות להעניק מה שהקיצוניים והפוליטיקאים הניצים מונעים מהם זמן כה רב. הרעיון של פיתרון שתי המדינות מעולם לא היה בעיה. הבעיה היא שאף אחד לא גרם לזה לקרות עדיין.
* הכותבת הינה מנכלית ומנהלת מחלקת החינוך של תנועת OneVoice אירופה: Sharon@onevoicemovement.org.uk
