לוסיאן מסמטי נבחר לאחרונה לאחד משחקני התיאטרון האהובים של המגזין הנחשב, The Stage. הוא הופיע על הבמות הגדולות בבריטניה ב-15 השנים האחרונות. בנוסף, הוא מככב בתוכניות טלוויזיה מצליחות, כמו “משחקי הכס” (HBO), “טאבו” (BBC1) ו”קירי” (Channel 4).
בימים אלה, אפשר לראות את לוסיאן בהפקה הנוכחית של “אמדאוס” בתיאטרון אוליבייה (יורד ב-24 באפריל). הוא מגלם שם את סליארי והוא פשוט מושלם לתפקיד. כהוכחה לכך, כדאי לציין שהוא כבר השתתף בהפקה המרהיבה הזו של פיטר שייפר, שעלתה בשנת 2016 וחזרה בגלל ההצלחה ההיסטרית. ההצגה הזו מנציחה את המיתוס של היריבות הקטלנית בין המלחין האיטלקי אנטוניו סליארי, ומושא הקנאה שלו, המלחין האוסטרי וולפגנג אמדאוס מוצארט. אבל מתחת לפני השטח, המחזה הוא קודם כל סיפור על רגשות, יחסי אנוש, קנאה, שנאה וגם אהבה. לחצו כאן לביקורת המלאה על ההצגה בלונדון.
גדלת ולמדת בטנזניה ובזימבבואה. איך הכנת את עצמך לתפקיד של מלחין איטלקי?
“בשבילי זה מתחיל ונגמר עם המילה הכתובה. הדבר הראשון שאני עושה זה להתנתק מהכול, ופשוט לקרוא את המחזה ולבחון מה הדבר הראשון שעולה לי בראש במהלך הקריאה. בין אם זה רגש אמוציונלי, פוליטי או חברתי. אולי יש איזה פרט היסטורי מעניין שגורם לי לרצות לדעת יותר עליו. לא בטוח שזה יעזור לי עם התפקיד, אבל אני סקרן לגבי זה, כי אוכל לראות את התמונה המלאה של האווירה והסיטואציה. לא היה לי שום עניין או צורך ללמוד על איטליה או איטלקית… כן היה מעניין להסתכל על תמונות של סליארי, מתוך סקרנות. יש גם כל מיני פרטים אוטוביוגרפיים קטנים שאהבתי. ‘המפתח’ ליצירה הזאת, מבחינתי, היה להבין שזה ‘מחזה זיכרון’ ולא ‘מחזה היסטורי’. אל תלכו ל’אמדאוס’ בציפייה לשיעור היסטוריה. פיטר שייפר עירבב, בילגן, שינה והפך דברים לכל הכיוונים כדי לספר סיפור מסוים, וזה מה שכל כך מרגש ומעניין.
“עבורי, מה שמשנה זה מי אני בתוך כל זה, האם יש משהו שאני יכול לחוש ולראות. האם יש קשר עם הדמות… אני מאמין שכל אחד מאיתנו יכול להתחבר למקום שבו אנחנו מסתכלים על מישהו ביראת כבוד ולשאול ‘איך אתה עושה את זה?’. להסתכל על מישהו שגורם לנו להגיד ‘וואו’. יחסי אהבה-שנאה כאלה”.
לוסיאן מסמטי ב”משחקי הכס”:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
“אנחנו שותפים בעולם הזה של העמדת פנים”
האם פיטר שייפר היה מעורב בתחילת ההפקה עד שהוא נפטר?
“לצערי הוא לא זכה להיות חלק מהחזרות להפקה, כי הוא נפטר לפני שהתחלנו. אבל הוא כן נתן את האישור שלו כשליהקו אותי כסליארי… הסיבה הברורה ביותר היא שהגובה שלי הוא 1.65 מטר ואני בנוי כמו שחקן רוגבי, כי זה כמובן הדבר הכי חשוב לתפקיד (הוא צוחק). היו אנשים שאמרו: ‘הגובה שלו הוא לא 1.82 מטר, איך הוא יוכל לשחק את התפקיד של סליארי?’. אבל ברצינות, היו גבות שהורמו ותהו למה שאני, עם הגוון השוקולדי שלי, אעמוד בחזית הפרויקט הזה. אבל זו אף פעם לא הייתה בעיה בשבילי. זו הייתה בעיה בשביל אנשים אחרים… אני בוחר יצירה מהמדף, ואו שאני מתחבר אליה או שאני לא מתחבר אליה… אם אתה אומר ‘לא התחברתי לזה בגלל השיער/העיניים/הצבע/המגדר שלך’, אז זו באמת בעיה שלך. אנחנו שותפים בעולם הזה של העמדת פנים. אז או שנצא למסע הזה או שלא. כשיש יושר, איכות ונאמנות ליצירה משני הצדדים – דברים טובים קורים.
לא למדת בבית ספר לדרמה. איך נכנסת לתעשייה?
“הגעתי דרך עולם הפסטיבלים… החברה שהקמתי והייתי חלק ממנה, ‘מעבר לקצה’ מזימבבואה, הופיעה בכמה פסטיבלים בינלאומיים במהלך מספר שנים. מגי לין המדהימה, שלצערי כבר לא איתנו, הייתה מנהלת ליהוק בזמנו של תיאטרון אלמיידה. היא ראתה הופעה שלנו באחת מההופעות בלונדון וחשבה לעצמה ‘אה! הנה שחקן שיכול למלא תפקיד שאנחנו צריכים’. זו הייתה, סוג של, הדרך שלי פנימה… תמיד הייתה לי שאיפה ותקווה להופיע ולשחק על הבמות הגדולות והחשובות בעולם. אז אני מניח שהדרך שלי פנימה הייתה דרך ‘עשייה’: לצאת החוצה, לבנות את זה, לעשות את זה…. את כל הטעויות שלי, כשחקן, עשיתי מול קהל ששילם כסף. כל טעות דפוקה שאי פעם עשיתי הייתה מול קהל חי”.
“חצי מהקהל יכול לראות מה שיש מתחת לתחתונים שלי, כי שכחתי לרכוס את הרוכסן”
אתה חייב עכשיו לתת דוגמאות!
“היה רגע שבו התייבשתי. לא זכרתי את המילים. פשוטו כמשמעו. עמדתי על הבמה ואמרתי ‘בלהבלהבלהבלהבלהבלה, בלהבלהבלהבלהבלהבלה’ ואז נזכרתי בשורה (צוחק). הייתי על הבמה כשהבנתי: ‘אוי ואבוי. בערך חצי מהקהל יכול לראות מה שיש מתחת לתחתונים שלי’, כי שכחתי לרכוס את הרוכסן. שחקן אחר היה צריך לפנות אליי ולהצביע. כל מה שעלה לי לראש היה: ‘לעזאזל! תיראה רגוע, תיראה רגוע”. את יודעת, כל דבר שאת יכולה לדמיין… הייתי צריך לאלתר סצנות כי שחקן אחר לא עלה על הבמה. או עמדתי מאחורי הבמה, נרגז וחושב ‘למה שקט על הבמה? למה שום דבר לא קורה?’, ואז הבנתי ‘שיט, אני זה שאמור להיות על הבמה!’. הייתי במקום הזה. תחפושות נקרעו, תחפושות נפלו, פציעות רציניות על הבמה; אני בוגר בית הספר לנפילות קשות והחלקות (צוחק)”.
ובחזרה לשאלה הקודמת…
“התמזל מזלי… למדתי בזימבבואה במוסדות עם תוכניות תרבות והופעות רציניות. תיאטרון, מוזיקה ואומנות אף פעם לא היו רחוקים ממני. בכלל, זה לא רחוק מהחיים בזימבבואה. זה שם. אם יש לך תשוקה לזה, עניין במשהו, בכל דבר, אתה תמצא דרכים לעשות את זה. זה אולי ישמע נוקשה, אבל אני באמת ובכנות מאמין בזה. אין לי זמן לאנשים שניגשים אליי ושואלים ‘איזה הזדמנויות אתה יכול לתת לי?’ או ‘איך אני הופך לשחקן?’. האמת היא שאם אתה באמת רוצה לעשות את זה, היית דופק על דלתות התיאטראות, מחפש מועדוני דרמה… לא קמת יום אחד ופתאום החלטת ‘זה מה שאני רוצה לעשות, אז אלך ואשאל מישהו כי ראיתי אותו בטלוויזיה או על הבמה’. זה דבר מאוד שונה מלבקש עצה ממישהו לגבי מה לעשות הקריירה…
“אתן דוגמה גסה ופופוליסטית: שחקן הכדורגל שחולם לשחק בשביל ריאל מדריד לא יושב בבית ומשחק פלייסטיישן. הוא בחוץ, משחק כדורגל ומתאמן. אז אם זה מה שאתה באמת רוצה לעשות, היית כבר בדרך. העצה שלי: קום ועשה את זה”.
“מחלת המעמדות זה רעל שמרעיל את הכל ואת כולם”
כשחקן שחור, מה דעתך על שוויון הזדמנויות בטלוויזיה ועל הבמה בבריטניה?
“הדרך בה גדלתי בחיים ובאומנות הייתה בעולם שבו הרוב נראו כמוני. אם לא גדלת בתנאים כאלה, מאוד קשה לגרום לאנשים להבין איך זה להיות אאוטסיידר… יש לקחת בחשבון את היתרון של החינוך הספציפי שלנו, של בירת התרבות של אפריקה שמדרום לסהרה. החינוך שלנו הוא תמיד להסתכל על העולם שבחוץ. אנחנו רעבים ללמוד, רוצים לדעת עוד. אז, מבחינה אידאלית, הייתה הבנה של מי אתה ומאיפה הגעת. אבל בו-זמנית אתה גם פתוח ונדיב מספיק כדי ללמוד על מה שקיים בחוץ, מבלי להרגיש שאתה מאבד את עצמך. אז מעצבן אותי שעכשיו – כ-16 שנה מאז שפרצתי לראשונה – אנשים עדיין מתרגשים או מתעצבנים בגלל צבע העור שלי, או בגלל הצורה שבה אני מדבר.
“אני מכיר את עצמי ואוהב את כולי. אתה לא מציב את עצמך על במות העולם אם אין לך מידה של אהבה או כבוד עצמי. אני אוהב את כל הסיפורים שזכיתי להיות חלק מהם. יש לי תשוקה עזה לסיפורים שעיצבו אותי, להיסטוריה ולתרבות שלי. אבל כל הפואנטה שלנו במסעותינו בעולם ולעזוב את הבית היא שאנחנו רוצים לחלוק את הניסיון והחוויות שלנו בשביל כולם. אז לחשוב שדרגת ההבנה, האכפתיות, האהבה, התשוקה, או הכבוד שלי הולכים להיפגע בגלל צבע העור שלי – זה פשוט מטופש”.
ולגבי בריטניה…
“אני חושב שיש בבריטניה חולי אחד שמאפיל על כל השאר – מחלת המעמדות. זה רעל שמרעיל את הכל ואת כולם. זה גרם לתיאטרון, מה שאמור להיות תרבות פופולרית מהנה, להפוך לאליטיסטי ולא נגיש. זה חתך אנשים וזרק אותם החוצה. לדעתי, וזה לא מחקר אקדמי, מה שמושרש במבנה המעמדות הוא כוח. כשאתה שולט במידה של משהו יש לך כוח. יש אולי אנשים, קבוצות וקהילות שרוצים להמשיך להחזיק במידה של כוח. כשמישהו כמוני משחק את סליארי או כל דמות גדולה אחרת, זה דופק את זה. כי זה אומר שרעיון הכוח, ברמה המאוד פשוטה שלו, נשבר לרסיסים. זה אומר שהם צריכים להסתכל לי ולך בעיניים ולהתמודד איתי ואיתך, עם גוון העור החום המהמם שלנו, פנים מול פנים, וזה מבעית אנשים מסוימים. זה לא שהם אנשים רעים, רשעים או גזענים. זו מערכת המעמדות שגרמה לאנשים להאמין שאתה פה והם שם, והשניים לעולם לא יפגשו. וכל עוד הסטטוס קוו נשמר, החיים יימשכו.
“אז בדרכי מרובת המילים (צוחק), אני אומר שהדבר היחיד שעוצר אותי מלהתעסק ביצירה, סיפור או כל דבר זה הטעם שלי. ולטעם אין צבע. אבל יש הרבה אנשים שמאמינים שהטעם שלהם שווה ערך לכוח. הדרך היחידה להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים היא להגיד: ‘אולי אתה לא אוהב את זה שאני משחק את סליארי או חושב שאני לא האדם המוצלח ביותר לתפקיד. אבל לעולם אל תיתן לטעם שלך לעמוד בדרך של הכרה או תמיכה באיכות. העבודה שאנחנו עושים היא איכותית’… יש מספיק רצון טוב, אינטליגנציה, אכפתיות, אהבה ומגוון דעות, שאנחנו תמיד יכולים להמשיך לנהל דיון עקבי ובריא, מבלי לטרוק דלתות בפרצופים של אנשים. הכישרון והיכולת במדינה הזאת הם בשביל כולם. למה שלא כולם יחלקו אותם?
“סמואל בקט אמר: ‘אם אי פעם ניסית, אם אי פעם נכשלת – אין דבר. נסה שוב, היכשל שוב, היכשל בצורה טובה יותר’. אלו החיים. אנחנו לא משתפרים, אם אנחנו לא מפשלים. אני למדתי להשתפר דרך זה שפישלתי מול קהל חי ב-23 השנים האחרונות…”.
תמיד צריך לבדוק את הרוכסן…
“(צוחק) תמיד תבדקו את הרוכסן. ואם נכשלתם, תדאגו שאתם לובשים שני זוגות תחתונים, רק ליתר ביטחון”.
