קתלין טרנר לא חברה

סקסית וחושנית, גדולה מהחיים ושתלטנית, חדת-לשון, אך גם בעלת חוש הומור עצמי לא קשה לדמיין את קתלין טרנר בתפקיד הדורש תכונות אלה. בגיל 52, תפקיד מרתה ‘במי מפחד מווירג’יניה וולף?’ תפור בדיוק עליה, ולא במקרה היא גם זו שהרימה את ההפקה הנוכחית (למרות דלקת פרקים שאיימה להשליך אותה לכסא-גלגלים).

המחזה של אדוארד אלבי מ-1962 מתאר לילה סוער בו ג’ורג’, מרצה להיסטוריה, ואשתו מרתה (כשמותיהם של הנשיא האמריקאי הראשון ג’ורג’ ושינגטון ואשתו) מארחים בביתם את ניק, מרצה חדש לביולוגיה בקולג’ המקומי, ואת האני, אשתו. תוך כדי גמיעת אלכוהול, ג’ורג’ ומרתה משתלחים זה בזה (בהומור רב, יש לציין) וניק והאני נופלים קורבן למשחקם האכזר.

כבר בשנות ה-60 זכה המחזה למעמד של קלאסיקה מודרנית. ב-1966 עובד לסרט קולנוע, בו כיכבו ריצ’ארד ברטון ואליזבת טיילור, שזכתה באוסקר על משחקה. טרנר הכריזה במספר ראיונות שהיא שונאת את הסרט, שלטענתה הותיר על הקהל רושם מוטעה של שני אנשים שיכורים שצורחים אחד על השני במשך שעתיים.

זו לא הדרך בה מועבר המחזה כאן. בניגוד לטיילור, הגרושה הסדרתית, טרנר – בדומה למרתה – נשואה לבעלה למעלה מ-20 שנה, ונראה שהיא יודעת איך לריב עם הבעל מבלי שזה יגיע לידיים של עורכי-דין. על אף מטח העלבונות האינסופי שנמשך לאורך כמעט כל ההצגה, אין לרגע ספק שהשניים אוהבים זה את זו. לארטילרייה המילולית מסתבר יש גם סיבה. היא רק משחק שהשניים פיתחו כדרך להתמודד עם סיבה כואבת ואכזרית הסוף המפתיע שלא נגלה כאן.