אלעד שטרית טוען, כי בהיותו בן 13 נפגע מרעלים שפלט מכשיר טלוויזיה מתוצרת שארפ. לפני כשנה וחצי הגיש תביעה בסך 34 מיליון שקל נגד יצרנית הטלוויזיה והמשווק. ברשותו חוות דעת של מומחים עולמיים המוכיחות כי נגרמו לו נזקי גוף קשים, בעיות עור ושינויים במבנה השלד, בעקבות צפייה ממושכת בטלוויזיה במשך שעות ארוכות כל יום, ולאורך שמונה חודשים. לטענתו, הוא עבר בדיקות רפואיות מקיפות במיטב בתי החולים והמכונים המדעיים בעולם, שבעקבותיהם נתגלה קשר סיבתי בין הרעלים שנפלטו מהטלוויזיה לבין נזקיו. שטרית זכה לקבלת טיפול רפואי בישראל, אחרי שזכה במשפט נגד קופת חולים. הוא מיוצג בארץ באמצעות עוהד משה ויעקב קפלנסקי.
נפגשנו פעמיים. בפעם הראשונה ימים ספורים אחרי שנעצר ואושפז לשם הסתכלות. המקום: חדר קטן מעופש ולוהט, ללא פתחי אוורור, באגף כפייה פסיכיאטרי בביהח מידלסקס בפארק רויאל, צפון-מערב לונדון. אלעד שטרית (36), בנו של הפרופ’ למשפטים, שמעון שטרית, מתאר בפני את תנאי המחייה הקשים במוסד הסגור, תוך שהוא פורש מסכת חיים אומללה ועיסוק אובססיבי בתביעה שהביא אותו לפזר בפרלמנט קמח פשוט במסווה אנתרקס.
את פני קידם לבוש חולצת טריקו בצבע ירוק זית מכנסיים שחורים ונעליים חומות. על כורסא שטח טריינינג אפור, מלוכלך. ככה זרקו אותי מתחנת המשטרה אחרי שלקחו ממני את הכול… את רואה את הכפכפים האלה? את הנעליים שלי הם לקחו. בשביל מה? סתם בשביל להשפיל אותי. אם שמעון (כך הוא קורא לאביו – ע.ק) לא היה מביא לי בגדים לא היה לי כלום.
מה לבשת בפרלמנט?
חולצה פורמאלית קצרה של מרקס אנד ספנסר ללא גיהוץ, מכנסיים פורמאליות כחולות ונעליים חומות. באתי לבוש כמו שאני תמיד לבוש, כי אין לי בגדים לא פורמאליים, למעשה.
איפה הורייך?
מרים (כך הוא קורא לאמו ע.ק) גרה בישראל, שמעון מרצה כעת בשוויץ, משם הגיע ברכבת. הוא רכש עבורי בגדים והשאיר לי קצת כסף, אבל אני לא רוצה לדבר עליהם.
איך הודעת להם?
צלצלתי לעוד קובי קפלנסקי עוד מתחנת המשטרה, והוא הודיע להם.
מה עם עוד בלונדון?
יש לי, אבל הם יכולים לתת לי ייצוג משפטי רק כשיוגש נגדי כתב אישום. ככה הבריטים סדרו אותי; עם עורכי דין פסיכיאטרים שגרמו יותר נזק ממה שעזרו.
איך התגלגלת לאישפוז?
באתי לאנגליה כדי לנסות לשכנע את בית המשפט הגבוה בלונדון לקבל את התביעה שלי נגד שארפ, אבל הם דחו אותי שוב ושוב. בגלל שלא היה לי כסף לעורכי דין עשיתי את זה בייצוג עצמי. שארפ ולאבוס, עוד שמיצגים אותם, התחילו להשתמש נגדי בלוחמה פסיכולוגית, ושלחו לי אי-מיילים גסים וקשים מאוד שלגלגו עלי. זה הלך להם – כי בסופו של דבר עניתי להם באותה שפה, והם הגישו נגדי דוח על הטרדה ב-22 במאי. אבל במשטרה אמרו שאין בזה עניין ציבורי. הם ניסו לכפות עלי אבחנה נפשית, ואז חשבתי שאם אני יעשה מעשה והמשטרה תעצור אותי, הם לא יוכלו לאשפז אותי. בדיעבד – כל המעצר התנהל שלא כשורה. רק עכשיו גילית את זה, כשעברתי על המסמכים. כאן אני אסיר פוליטי של כנופיה איראנית שמחזיקה אותי כמו בן ערובה.
כל עולמו של אלעד נע באופן אובססיבי סביב הניסיון לתבוע את שארפ. אחר שבגץ הכריע שאת המשפט אפשר לנהל ביפן, מקום מושבה של החברה, שם הסיכוי להצלחה שואפים לאפס חיפש אלעד המחזיק באזרחות כפולה, ישראלית וגרמנית, דרך לתבוע את שארפ בבית משפט אירופאי. ללונדון הגיע לפני חמש שנים.
הפגיעה הייתה פיזית?
כתוצאה מהפציעה קיבלתי מחלת עור מזעזעת עם פצעים מדממים. עשיתי טיפול לייזר, עכשיו אין לי שערות. מרוב בושה – כל החיים שלי הייתי צריך להתנזר ממגע עם אנשים. לא יצאתי מהבית, לא היו לי חברים.
למה תבעת את שארפ על סכום כזה גבוה?
אם לא היו פוצעים אותי, הייתי שווה יותר מעשרה מיליון פאונד היום.
איך, אפילו לא סיימת את הלימודים?
לפני הפציעה הייתי ילד גאון, ונשאר לי מזה משהו. כמובן שהפציעה הורידה לי מהאינטליגנציה, ממנת המשכל. הייתי הולך ללימודים – אבל לא באופן סדיר.
היכן אתה גר בלונדון?
באיזור קילבורן-מידה וויל. בחדר בעליית גג שמצאתי דרך מודעה בעיתון. הייתי יורד שלוש קומות לעשות אמבטיה קרה, כי החשמל עבד על מדחן.
ממה אתה חי?
מקצבת נכות. עבדתי קצת במוקד טלפוני, אבל לא הסתדרתי עם אנשים ממעמד חברתי נמוך שעבדו שם, ובגלל שאין לי השכלה פורמאלית אני לא יכול למצוא עבודה בה דרושה מיומנות.
איך התנהלו הימים שלך?
כל יום הייתי קם ונוסע ברכבת התחתית, שבשבילי היא כמו דיסני וורלד. הייתי מגיע לספריות של הקורפריישן אוף לונדון – הספריות הכי טובות בסיטי – משתמש באי-מייל, מדפיס מכתבים וקורא, כמובן…
מה מעניין אותך?
היסטוריה, למשל. גם דברים עכשוויים.
ואחכ?
בחמש יוצא, נוסע ברכבת התחתית – ואם מזג האוויר נאה, עושה טיול בווסט אנד; קונה כמה ירקות טריים, כמו גזר וברוקולי – שאני מנקה טוב ואוכל לא מקולף ולא מבושל, או שותה את המים אם אני מחמם קצת כדי לא לאבד את הויטמינים. בבית מקשיב לדרמה אנגלית ברדיו, וסימולטאנית מאזין ברדיו באיכות טובה למוזיקה קלאסית, וככה מעביר את הזמן בצורה מעניינת, כל יום אותו דבר. פה אני אוכל נורא, אבל אני מכריח את עצמי כדי שיראו שאני משתף פעולה.
בין המסמכים בתוך התיק שהוא נושא צמוד אליו, גם חוות דעת מומחים למחלתו המוזרה. הוא טוען שאף אחד לא ביקש ממנו להציץ בהם. זה לגמרי פוליטי. כפו עלי אישפוז ומכריחים אותי לקחת פעמים ביום כדור אנטי-פסיכוטי.
איך זה קשור לאירוע בפרלמנט?
עשיתי צעד מחאה לגיטימי, כמו שעושים הרבה אנשים ואת אף אחד לא אישפזו לפני. אני לא ידעתי שבאותו זמן הגיע לפרלמנט התובע הראשי, הלורד גולדסמית’ – והתנפל על השוטר שמנע ממנו ומאחרים להיכנס בעקבות האירוע. ראו את זה עיתונאים, והייתה קריאה נגדו בפרלמנט. מזל שגיליתי שזה פורסם במייל און סאנדיי. וזו כנראה, הסיבה ליחס שקיבלתי. בהתחלה השוטר אפילו לא התכוון לעצור אותי. ‘אני לא צריך לעצור אותך אתה לא עשית כלום, רק בזבזת לנו אחהצ’ (פה הוא מחקה את המבטא הקוקני של השוטר).
הוא לא פחד מהאבקה?
הוא אמר לי ששירת כטבח בצבא, ושמיד הריח שזה קמח ולא אנתרקס. אנשים מסביב מחאו לי כפיים וצחקו. כי עשיתי את זה בצורה מצחיקה: זרקתי את הקמח על עצמי. נראיתי כמו איזה ליצן, ורק אמרתי ‘אנתרקס! כולכם יכולים למות עכשיו’ זו הייתה נקמה בשופטי בית המשפט.
למה אמרת את זה?
סתם, כי אחרת אף אחד לא היה לוקח אותי ברצינות. רציתי להיעצר.
כוחות הביטחון לקחו את זה ברצינות גמורה. מומחים ללוחמה כימית וביולוגית הוזעקו למקום והכניסה נחסמה. אלעד נכבל והורד למרתף הפרלמנט. עבר זמן רב עד שהעבירו אותי למגרש החניה, שם חיכה רכב משטרתי עם חלונות סגורים כדי שלא יראו אותי, כי הרבה מצלמות חיכו לי ועיתונאים – וקהל שרצה לראות מה הולך. לקחו אותי לתחנת המשטרה בצ’רינג קרוס והכניסו אותי לאיזה תא. שם העמידו אותי בפינה והורידו ממני את הכול. החרימו את כל הבגדים שלי ושמו אותי בחליפת טריינינג.
הביאו לך אוכל, שתייה?
לא, רק למחרת. גם לשירותים לא נתנו לי ללכת. פתאום בשתיים בלילה אמרו לי: ‘יש כאן אנשים שרוצים לדבר אתך’ – והביאו פסיכיאטרים שלקחו אותי לתוך אמבולנס ענקי. בהתחלה הם רצו לקחת אותי למוסד קרוב יותר, אבל לא היה מקום, אז הביאו אותי לכאן. פה גרים מפגרים גבוליים שהם עצלים מכדי לגור בבית, למרות שרוצים לזרוק אותם. רוב החוסים הם על בסיס רצוני. מותר להם לעשן, אפילו מעודדים אותם. אני לא מעשן, ואפילו בקפה ובאלכוהול אני לא נוגע.
זה אשפוז לתקופה מוגבלת?
כל הפסיכיאטרים בבית החולים הם מקבוצות אתניות, ובמחלקה כאן, חוץ מרופאה אחת, כולם איראנים. אחרי שהגעתי, הם שינו את תנאי האישפוז. אני בעצם שבוי שלהם. הם יודעים שאני ישראלי, והם רוצים להשאיר אותי כאן לכל החיים.
זו קביעה של עוד?
דיברתי עם עוד, והוא אמר לי שהם יכולים לטעון אחכ שזו שגיאה, אבל זה לא ישנה את המצב שלי מבחינה משפטית.
אלעד מתקשה לעתים לתרגם מילים לעברית ועובר לאנגלית.
לא פגשת פה ישראלים?
אני חסר כל, ואני מאוד מתבייש במצב שלי – כך שלא יכולתי לבוא במגע חברותי עם אף אחד. כמו נזיר שתקן. בעצם בכל חיי הבוגרים חייתי באופן לגמרי מבודד. ישבתי בחדר חשוך וחיכיתי למוות. בגלל ששארפ גנבו את הפיצויים שלי הם גרמו לי לאילמות חברתית. לכן הגעתי לאנגליה להילחם בהם כאן. אולי עכשיו בעקבות הפרסום יבינו אנשים שהעבר שלי הוא קורות החיים שלי ויתנו לי עבודה.
למה הפסקת ללמוד בגיל 13?
לא יכולתי להמשיך ללכת לבית הספר במצב כזה. חייתי בכאבים עם פצעים מדממים.
היית בטיפול נפשי?
אף פעם לא הייתי בטיפול בארץ. פעם אחת, בשנות העשרה, ראיתי פסיכיאטר בגלל המצוקה הנפשית שנגרמה כתוצאה מהפצעים הפיזיים, וזה לגמרי נורמאלי.
פה זו פעם ראשונה?
כן. גם לא הייתי בתחנת משטרה קודם. לא נעצרתי אף פעם. גם בזמן הראיון המשטרתי הרשמי, עם חוקר בדרגה גבוהה, הסברתי אובייקטיבית למה הוא לא יכול לעצור אותי תחת חוקי הטרור, ושרק רציתי להיעצר. גם לא פגעתי באף אחד – אם הייתי עושה את זה במקום אחר, לא היו מתייחסים אלי.
אחרי חודש, אלעד שוחרר לביתו בתנאי שיתייצב כל יום לקבלת טיפול רפואי – נפגשנו פעם נוספת. הוא חיכה לי במגרש ביהח. כשהגעתי, פסע מרושל ואיטי לעבר המכונית. כשנכנס שאלתי אותו אם כואבת לו הזריקה. כן, ואני מדוכדך. לא ישנתי כל הלילה בגלל התרופה, ריספרידון, שהם מכריחים אותי לקחת. זה המחיר שאני משלם תמורת החופש.
הזמנתי אותו לקפה ועוגה ב’פיקאסו’, בגולדרס גרין.
איך עובר עלייך הזמן?
שמעון בא לבקר אותי השבוע עם אחותי, דפנה שהיא בת 18. לא הכרתי אותה בהתחלה כי לא ראיתי אותה חמש שנים.
בינתיים, עמדת לפני שופט?
לא. רק פסיכיאטרים שמתייחסים אליך כאילו אתה לא קיים. זה ה-NHS, מקום פרטי עולה הרבה כסף.
נראה שאיבדו בך עניין ושאתה עומד להשתחרר בקרוב, מה תעשה?
בטח שאני לא אשאר בבריטניה, אסע לישראל או לגרמניה. אחרי שסבלתי ואחרי שהשפילו אותי והרסו לי את החיים האנשים האלה. אחרי מה שקרה לי, אני מתפלא מדוע ישראלים רוצים לגור בבריטניה. למה לא עברתי לניו-יורק ב-2001 במקום לבוא לכאן… אלוהים, איזו טעות עשיתי, איזו שטות עשיתי…
בעת הירידה לדפוס אלעד ממתין לטריבונל שיכריע אם יוגש נגדו כתב אשמה. מסתמן כנראה, שלא.
