אז ספר קצת על המופע. מה אפשר לצפות? האם זה אותו מופע שאתה רץ איתו כבר תקופה או שיש איזשהן התאמות?
המופע לא מותאם לקהל, הוא מותאם זמן. אז פעם דיברתי על הילדים, על החיתולים ועל הקקה, היום כבר נדבר על השמות בכיתה למשל. אגב, אם אנחנו מגיעים ללונדון אז כל השמות גם ככה זה קייט ואמילי ואמה וקיילי, כאילו אנחנו חיים באנגליה. העיקרון נשאר, רק קצת ערבית ואנחנו ממש שם. אז אני אדבר עכשיו על זה ועל איך זה להיות אבא מעורב. אני מכיר את השמות של כל הכיתה של הילד שלי ואת השמות של ההורים, אני אבא מלווה כל מקום. זה משהו שלא היה לפני.
בדיוק ראיתי שאתה עושה עכשיו פודקאסט בנושא ילדים
כן, הפודקאסט נקרא ״אבות האומה״ ואת יודעת, לדעתי, חוץ מהחתול שלי שאין לי, כולם עושים היום פודקאסט. הרבה זמן הציעו לי ואמרתי “לא בא לי”. ואז אריאל, שהוא השותף שלי לפודקאסט, אמר לי שהציעו לו לעשות פודקאסט. אמרתי לו “אם יציעו לך יחד איתי, אני מוכן”. אמר לי “וואלה”, אמרתי לו “כן”. שנינו אבות – הוא סטרייט דתי אבא לשלושה, אני הומו רווק אבא לשניים. והאמת היא שזה נורא כיף, ממש כיף.
בני כמה הילדים שלך?
הילדה שלי מצטרפת לטיול, יש לה בת מצווה בחודש הבא, והבן שלי בן 9. זה טיול בת מצווה על הדרך, אנחנו נמשיך עוד שבוע בלונדון.
אחלה טיול בת מצווה זה ללונדון.
לגמרי.
יצא לך להופיע פעם בפני הקהילה הישראלית בלונדון?
כן, הופעתי בגולדרס גרין לפני 13 שנה. היה לי כיף ממש. מאז לא ביקרתי בלונדון.
גם לא לחופשה?
גם לא, לא יצא. לעומת זאת, הייתי 5 פעמים בקופנהגן בתוך 4 שנים. התאהבתי בעיר הזו, בשקט וברוגע. זה לא לונדון, זה שונה. זה איטי מאוד. אפילו טסתי עם הילדים באוגוסט שעבר לטיול שם. היה לנו ממש כיף.
מדהים ומאוד נישתי!
כן, מאוד נישתי.
יש לך איזה דברים שאתה עובד עליהם עכשיו שאתה יכול לספר?
בדיוק עכשיו הסוכן שלי כותב לי כי אנחנו מנסים למכור סדרה לילדים. אני יחד עם שני כותבים עובדים על רעיון. אפרופו המלחמה אז גם כן קצת קשור. ויש את המופע שתמיד אנחנו עובדים עליו. יש תוכנית שאני משתתף בה בסוף הקיץ. אני עובד בעיקר על הילדים שלי כל היום. מחנך וזה, כל היום מתעסקים בשטויות.
אז זה גם מתקשר לכתיבה לילדים.
לגמרי.
אז אמרת המלחמה. המלחמה בעצם השפיעה על הכתיבה שלך? אתה עושה דברים קצת אחרת?
התחילה המלחמה, אף אחד לא הופיע, רק לחיילים ולחיילות, למשפחות. הופעתי מול חיילים הרבה. היה מלא הומור שחור, מלא הומור על מלחמה על האזעקות, על האמבולנסים. ואז כשחזרתי להופיע, הקהל לא רוצה לשמוע את זה. שחרר אותנו מזה תן לדבר על היציאה מהארון, על הילדים, על ההורים המרוקאים, על האוכל. לא רוצים יותר, די. סוג של לברוח מזה. זה משפיע, אבל צריך להיות מאוד קשוב למה שהקהל רוצה.
אז אם אנחנו חוזרים למופע שלך, אז אפשר לצפות לקצת בריחה וצחוק שלא קשור למצב?
כן, אני מדבר על המצב עצמו, כי אי אפשר שלא, אבל אני לא באתי לעשות הרצאה. באתי להצחיק. מה שמצחיק יעבוד.
ומה מצחיק בעיניך?
הכל מצחיק אותי. הכל. אני בא מבית של הומור, של אבא קברן, אבא שעבד בחברה קדישא 40 שנה. וההומור היה חלק מהותי בבית, כי בלי הומור קשה לשרוד. ואני תוך כדי המלחמה ממש כשהלכתי לנחם משפחה אבלה שהאישה והנכדות בעזה חטופות, עשיתי סוג של סטנד אפ. אני לא האמנתי. המשפחה, משפחת גולדשטיין, כבר חזרה מהתופת בעזה, האבא נדב והבת ים נרצחו ואני לא האמנתי שאני הצחקתי את האנשים בשבעה. זה סוג של מתנה.
אני חושב שבלונדון נתעסק בעיקר במה שקורה לישראלים בלונדון. איך זה לונדון, איך זה לחיות ישראלי, בעליות המחירים ובהכול יקר ונראה לי שגם אצלכם יש קבוצות ווטסאפ. וגם אצלכם יש ווייז. אז זה דיי דומה, וגם זה ישראלים שאיפה שהם לא חיים הם חיים בתור ישראלים כאילו.
כן, לגמרי. אנחנו ישראלים, אז אנחנו ישראלים, זה לא משנה איפה בעולם. דיברנו על מה מצחיק אותך, מאיפה אתה שואב השראה?
קודם כל הילדים שלי הם השראה. בעצם כל הילדים, לא רק הילדים שלי, כל הילדים בכיתה. בסוף שבוע הייתי עם הכיתה של הבן שלי בטיול בהרי ירושלים. היינו בקמפינג ואז אני מגלה שכל הילדים אותו דבר, כולם עושים את הקולות המוזרים האלה. זה מצב שהם לא מדברים, 3 שנים אתה לא מבין מה מדברים, ואז אחרי 3 שנים אתה גם לא מבין מה הם מדברים. אז הילדים זה השראה. כל דבר הוא השראה, לא נעים לומר אבל גם הדברים הרעים, הדברים הקשים. הכל, הכל הוא השראה. לצחוק על הסיטואציה ולא לצחוק על האנשים.
החיים מצחיקים. מה התגובה הכי מפתיעה, מרגשת שקיבלת אחרי הופעה שלך?
וואו. התגובות שאני הכי שומע זה ״תקשיב זה כאילו היית בבית שלי.״ אלה משפטים שאני שומע הכי הרבה. אבל התגובה מרגשת… היו לי כמה כאלה. זה היה אחרי שיצאתי מהארון. ואז אני תמיד רואה שמחכים לי בסוף איזה אמא או אבא או איזה מישהו שרוצה לצאת מהארון, הורים שהבן או הבת שלהם יצאו מהארון. אומרים לי ״תקשיב, ראיתי אותך במחוברים או ראיתי את הדרך שלך שאתה מדבר על זה ונותן להם השראה וזה בעיניי מאוד מרגש. אני לא מאמין לפעמים שיש לי או שיכולה להיות לי השפעה על אנשים. זה מרגש אותי מאוד. כל פעם.
אז אתה מרגיש שמאז שיצאת מהארון זה גם מין שליחות?
לגמרי. אני גם עושה הרצאות עכשיו. שבוע הבא יש לי הרצאה בדרום על היציאה מהארון וזה. הרצאה מצחיקה ,אבל בהופעה שלי אני לא בא לדבר על כלום בצורה רצינית. הכל מצחיק, אני לא בא להכתיב לאף אחד כלום, באתי להראות שהעולם מצחיק למרות הכל. למרות שקצת קשה עכשיו להאמין בזה, אבל כן העולם מצחיק.
דבר אחד שאנחנו עשויים להיות מופתעים לגלות עליך.
אתם לא יכולים לגלות את זה, אבל אני מבשל מצוין למרות שאני בהופעות מספר שאני לא. אני מספר שכל המשפחה שלי מבשלת ואני לא נעים לי, אז אני מצלם צילומי מסך של לייזה פאנלים ושולח שיחשבו שאני בישלתי. אבל אני אפילו הייתי במשחקי השף פעם. אני גם יודע לשיר וגם הייתי לפני 3 שנים בזמר במסכה. אז שם קיבלתי מחמאות על השירה שלי. אני לא יודע לרקוד. הייתי ברוקדים עם כוכבים 2007. כבר בפרומו הודחתי.
איך אתה רואה את עתיד הקומדיה הישראלית?
רק מתקדמת, רק מתפתחת. יש כמות של אנשים שהיא מבורכת. יש הרבה הרבה, אבל בסוף בוררים מתוכם ורואים כל מיני אנשים חדשים. אני מסתכל על ביטחון. בדיוק יצא לדבר עם איזה בחור באינסטגרם, הומו הכי נשי שיש עם ביטחון מטורף, וכתבתי לו שהביטחון שלו זה מדהים. לראות אותו עולה על במה ומצחיק זה וואו ואמרתי לו “שב תכתוב אתה תראה מה יצא לך, פנינים, וקהל אתה כבר צובר”. אז ההומור הישראלי מאוד השתנה. אנחנו יותר צוחקים על עצמנו ופחות על אחרים. ההומור משתנה. אני עצמי משתנה. אני משתדל מאוד להשתנות כי אני חושב להיות תקוע בפעם לא מעניין. ההומור שלי שלפני עשרים שנה לא היה שורד היום.
אז אתה חושב שזה הולך לכיוון טוב בגדול?
כן זה רק סטנדאפ. חוץ מזה, יש תכניות הומור ממש משובחות. היהודים באים וארץ נהדרת וסדרות קומיות.
ואתה לא חושב שאנחנו הולכים לכיוון גם של פוליטיקלי קורקט, שקצת אסור להגיד דברים?
יש סטנדאפיסטים שהולכים נגד התרבות הזו ואני מת עליהם. כמו אסף יצחקי, כמו ארז בירנבוים. מדברים גסויות או על בחורות, על זיונים, אני מת על זה. מת על זה. אני חושב שבאמת די, אני לא יכול לשמוע אנשים שנפגעים. אתם נפגעים, אל תבואו. די. זה כבר לא כל דבר זה נגד הקבוצות ונגד זה. אגב מי שצוחק על הומואים הכי הרבה ובכיף תצחקו גם על מרוקאים, אני לא נעלב. אני אין אצלי טאבו. אני הכי בעד.
לגמרי. זה מה שאני אוהבת בהומור של פעם, שפעם לא נזהרו ופחות הלכו על ביצים.
נכון, אבל עדיין גם היום יש כאלה וגם עדיין לא הגענו למצב של אמריקה. אני מקווה שלא נגיע. אבל תראי, פעם היה מותר… לפני 35 שנה מאיר רמז היה מעלה בחורות על הבמה והגבר היה צריך להחזיק נר ולהכניס אותו לתוך בקבוק וזה היה מביך וזה היה מביש וסקסיסטי. זה היה דוחה. יש היום מין כבוד, וצריך להיות כבוד. במסגרת הכבוד, אפשר גם לרדת על כולם, אז צריך איזון ואני חושב שיש פה כרגע את האיזון.
טוב, אז בוא נסיים עם איזשהו מסר שיש לך לקורא עלונדון והקהילה הישראלית בלונדון.
תלמדו אנגלית. חלאס להיות 25 שנה בלונדון ולדבר רק עברית. זין על הבריטים ותנהגו בצד שמאל. הצד השמאלי של האוטו. באמת די מישהו צריך להגיד ללונדונים ולאנגליה חלאס זה רק אתם.
קצת ריסקי אבל, להיות חלוצים בתחום הזה.
הראשון, אלף, אלפיים ראשונים בסדר, לא ישרדו.
אבל זה להביא את הבשורה.
מישהו צריך להבין את זה. מתי זה ייגמר? זה המסר שלי.
לכרטיסים למופע שיתקיים ב-9 ליולי ב-Pentland Theatre, artsdepot
