ב-20 הדקות הראשונות של המחזה כמעט ואין מלל. קראפ יושב באפלה, בחוסר תנועה, עד שלא ברור לנו אם הוא חי או מת. אט אט הוא מתחיל לזוז ומבצע פעולות שונות, חלקן עם רמזים מובהקים לגגים בקומדיה פיזית (כמו אכילת בננה בתיאבון מופרז, משחק מחבואים עם האור ועוד), כאילו הוא ליצן או ילד קטן.
הוא מצליח ליצור פוקוס לכל תנועה קטנה וגדולה וגורם גם לפעולות הפשוטות והיומיומיות להראות תיאטרליות ולרוב מרתקות. עיקר העניין הוא לראות כיצד הדיאלוג המתקיים על הבמה בין קראפ הצעיר והבוגר הופך את ההצגה מהצגת יחיד לדיאלוג מתמשך, עד כדי כך שלקהל יש תחושה שמדובר בשתי דמויות שונות, כמעט לגמרי. בסופו של דבר נחרתת בלבנו התמונה העצובה של מישהו שמנסה לומר משהו חשוב על מנת לסכם את חייו – ואין לו בעצם מה לומר.
מייקל גמבון, גם הוא בן 69, הוא אחד השחקנים המפורסמים והמוערכים ביותר בתיאטרון הבריטי. הוא שיחק תפקידים ראשיים בעשרות הצגות, בסרטים ובטלוויזיה; תפקיד ראשי בסידרת הבלש המזמר, ולאחרונה כמעט בכל סרטי הארי פוטר. שלא כמו קראפ המאובק, העייף והמוזנח, גמבון עצמו נראה מצויין, ועל הבמה הוא עובר במקצועיות ובמיומנות בין מצבי הרוח המשתנים ללא הרף של הדמות אותה הוא מגלם. המחזה נכתב על-ידי סמואל בקט, ובמיוחד עבור השחקן האירי, רוברט מגי, שהופיע איתו בהופעת הבכורה בתיאטרון הרויאל קורט ב-1958.
במחזה יש אלמנטים אוטוביוגרפיים רבים מחייו של בקט עצמו, כמו למשל איזכורים של אמו, אביו ודמויות של נשים בחייו. הוא כתב את המחזה כשהיה בערך בן 49, ממקום שבו הוא יכול היה להסתכל לאחור על עצמו בגיל 39, טרם ההצלחה וההכרה לה זכה במהלך השנים.
ההפקה זכתה לגירסאות רבות בכיכובם של שחקנים רבים וטובים, כמו ג’ון הארט, בגירסה שגם צולמה בשנת 2001 עבור הפרוייקט בקט בפילם. גם המחזאי, הרולד פינטר, שיחק בהפקה משנת 2006 במסגרת 50 שנה לתיאטרון הרויאל קורט. ההפקה הנוכחית, בבימויו של מייקל קולגן, היא של תיאטרון הגייט בדבלין, והועברה למשך כחודשיים לווסט אנד.
פרטים נוספים במדריך
