הפסטיבל כולל שמות גדולים ומוכרים, כמו ההרכב הקובני הידוע, בואנה ויסטה סושיאל קלאב, בנוסף לזמר, רוברט פלאנט, שחושף את הפרוייקט החדש שלו, סנסיישונל ספייס שיפטרס, המורכב מאמנים מבריטניה, ארהב וגאמביה. זוהי תערובת מעניינת המשלבת בלוז, סול וגוספל, ומבין נגניו, אפשר למצוא את הצמד, ז’וז’ו, הכולל את הגיטריסט הנחשב, ג’סטין אדמס, ונגן הריטי (כינור בעל מיתר אחד או שניים), ז’ולדה קאמארה.
לצדם יופיעו גם אמנים עכשוויים יותר, כמו ראגו דיקשיט מבנגלור, מדען ביולוגיה שהפך לזמר-יוצר מצליח. כמו מעין ניסוי מדעי-מוזיקלי, הוא לקח את תמצית הקלאסיקה ההודית העממית והזריק אותה לתוך תרכובת מודרנית של גיטרות ותופים אנרגטיים. כלי הנגינה לקוחים מעולם הרוק והשירה והשורשים מהמזרח הרחוק.
מוזיקאי נוסף שעבר טרנספורמציה הוא בובאקאר טראורה, שבשנות ה-60′ היה כדורגלן ידוע, אך לאחר ימי התהילה שלו נאלץ לעבוד בכל מה שבא ליד, כולל עבודות בניין. לקראת סוף שנות ה-80′ הוא זכה לתהילה מחודשת כשהחל ליצור שירי בלוז מערב-אפריקניים בצרפתית. סגנונו הוא פשוט, רגוע וכמעט מדיטטיבי.
להקת עכשווית ומקומית יותר היא דיזראלי והאלוהים הקטנים. דיזראלי הוא ראפר/משורר בריטי שיודע גם לשיר לא רע ועושה צדק עם הזרם החדש יחסית הנקרא פולק-היפ הופ. סגנונם משלב מקצבים אורבניים יחד עם כלים אקוסטיים והמלודיות מדיפות ארומה אנגלית טיפוסית.
מאמרים קשורים
הנציגים הישראליים בפסטיבל הם משפחת אלייב (בתמונה למעלה), המגדירה את עצמה כלהקת גרוב בוכרי – שילוב של מוזיקה עממית וצלילים נושנים עם מקצבים מודרניים ואלקטרוניים. המשפחה עלתה מטג’יקיסטן לישראל ב-1991 והשתלבה בסצנת המוזיקה בארץ, אבל רק לאחר שני עשורים הוציאה את אלבומה הראשון בהפקתו של תמיר מוסקט מלהקת הבלקן ביט בוקס. הנגנים, שמונה מחברי משפחת אלייב משלושה דורות שונים, מבטיחים להכניס את הקהל לאקסטזה שבטית של ריקוד מטריף חושים.
לצד אלה, ישנן בחירות תמוהות יותר, כמו תזמורת טוקיו סקה פרדייס, שמוצאה היפני לא בא לידי ביטוי במוזיקת הסקה שהם יוצרים, שהיא אמנם מקפיצה ושמחה, אבל לא מביאה איזושהי בשורה ייחודית מטוקיו.
מלבד הופעות משובחות, הפסטיבל מציע פעילויות נוספות, כמו שיחות וסדנאות שאותן מעבירים האמנים המשתתפים.
