שיחה עם רווית, שחזרה מישראל
אני: נו, איך היה בארץ?
רווית: מצוין.
אני: עד כדי כך?
רווית: כן, אתה יודע איך זה בישראל. קודם כל יש את החברים והמשפחה, את העברית, את זה שהכל מובן מאליו, שלא לדבר על המגוון האינסופי של אוכל טעים – פירות, ירקות, קוטג, פלאפל, גלידה… וגם זה שהכל פתוח בערב, שלא כל בתי הקולנוע מציגים את אותם שלושה סרטים במשך יום וחצי בלבד. פשוט כיף שאפשר לצאת מהבית בדצמבר בלי ללבוש שמונה שכבות. בקיצור, לחזור הביתה.
אני: מעודד לשמוע. איך התרשמת מכפר סבא?
רווית: תדע לך שאי אפשר להכיר את העיר. בכל נסיעה לארץ נכנסים לכפר סבא מכביש חדש, וכל פעם הכביש גדול מקודמו, עם מחלפים והרחבות ועוד תחנות רכבת ועוד שכונות חדשות מכל הכיוונים, ועוד לא הזכרתי מבני ציבור וקניונים. והפארק העירוני החדש, שבכלל לא היה קיים כשנסענו – כל שנה נוסף לו משהו. עכשיו בנו שם משטח לאופני בי.אם.אקס ופינת חי. תענוג להסתובב שם. ותל אביב היא באמת עיר ללא הפסקה. פעם זה היה הנמל, אחר כך מתחם התחנה ועכשיו מתחם שרונה בקריה. הייתם שם כבר? אתם חייבים ללכת.
אני: אוקיי רשמתי. אבל תגידי, הפוליטיקה לא קצת מדכאת?
רווית: אתה יודע מה, גם בהקשר הזה יצאתי אופטימית. כולם אומרים שביבי לא לוקח הפעם ושיש מצב למהפך. יש גם את הקמפיין הזה של הנשים החרדיות – לא נבחרת – לא בוחרת. אפילו אצלם מרגישים שינוי. ממש מרגש.
אני: נשמע טוב. אגב, איך היה ראיון העבודה?
רווית: אה, היה מעולה, התקבלתי.
אני: וואוו, פנטסטי, מזל טוב! אז אתם חוזרים?
רווית: ברור. לא דוחים הצעה כזאת.
שיחה עם בן זוגה של רווית
אני: נו, איך היה בארץ?
אהוד: אתה יודע, הדיכאון הרגיל.
אני: מה, למה?
אהוד: הכול שוקע, מתדרדר, הולך מדחי אל דחי… מדינה על זמן קצוב.
אני: אתה רציני? הבנתי מרווית שיש כבישים חדשים, מחלפים, בנייה ללא הפסקה.
אהוד: נו באמת, מי יכול להתרכז בכבישים ובבנייה החדשה? איך שאתה יוצא מנתבג, מקבל את פניך שלט ענק עם זמני כניסת השבת. אחר כך שלטי חוצות עם קמפיין שמודיע שכולם חייבים לעשות קידוש, ועוד אחד שקורא לכולם לקרוא יותר תנך. אתה לוקח עיתון בתחנת דלק ורואה את הקמפיין – יהודייה בלי שאלה, משהו בקשר לגיור. אתה מותקף בזה מכל עבר.
אני: וואוו, מי אחראי לכל הקמפיינים האלה?
אהוד: אני יודע? עמותת עוד קצת דת ומסורת כי אין מספיק עדיין.
אני: ומה עם הפרויקט של הנשים החרדיות לא בוחרת – לא נבחרת?
אהוד: נו, אז אני צריך להתלהב מזה שב?2014 מתקיים דיון אם מפלגה תאפשר לנשים לרוץ מטעמה? שאר העולם עבר את זה לפני 100 שנה.
אני: אוקיי, אבל לפחות יש מצב למהפך פוליטי.
אהוד: עזוב, ביבי לא הולך לשום מקום. הוא שם לתמיד. חוץ מזה, נניח שיילך. מי אתה חושב יחליף אותו? אם לא ביבי, זה או בנט או ליברמן.
אני: אז מה, הכול שחור?
אהוד: שחור משחור, ואין לאן לברוח.
אני: מה לגבי הפארק החדש, הבנתי מרווית שהוא יפהפה. אי אפשר לברוח אליו?
אהוד: דווקא ניסינו, אבל אתה יודע איך זה. חנוכה, כל עם ישראל יוצא לנפנף. מרוב אנשים לא רואים את הדשא.
אני: באסה. לפחות אכלת כמו שצריך?
אהוד (נאנח): איזה כמו שצריך? זה ישראל, הכל שם בהגזמה. ביום הראשון עוד היה סביר; קצת פלאפל, חומוס, כמה רוגלך… השלמת חוסרים. ביום השני קיבלתי הרעלת סופגניות. ביום השלישי כבר הרגשתי שמתחיל להיווצר לי משולש בצורה של בורקס בצדדים של הצלעות בחזה. ביום הרביעי, אחרי הלביבה החמישית, התחלתי לברר עלויות של ניתוח קיצור קיבה.
אני: ואיך הלך לך בראיון העבודה?
אהוד: עזוב, מי רוצה בכלל לעבוד שם.
אני: כלומר, אתם לא חוזרים?
אהוד: חוזרים? על גופתי ה…. רגע שנייה, סליחה אני חייב לבדוק את האימייל הזה.
אני: מה, משהו חשוב?
אהוד: פששש, תראה איזה קטע. הרגשתי שהיה לי ראיון ממש גרוע, אבל הציעו לי עכשיו את הגוב בכל זאת. מפתיע מאוד. ממש לא ציפיתי. המממ… מעניין. איך שלא יהיה, איפה היינו?
אני: שאלתי אם אתם חוזרים.
אהוד: אה תראה, זה לא פשוט. שאלה לא קלה, אבל יש מצב שכן, בהחלט. לא פוסל את זה על הסף. זה אחלה גוב, ובוא נודה באמת – יש מקומות יותר גרועים לגור בהם, לא? זו הרי לא חוכמה לקטר כל הזמן מהיציע. החוכמה היא לנסות לשנות מבפנים. אני חושב ששווה לתת לזה צאנס.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
