כיצד ארגון ה"מוסד" הפך למוסד קולנועי

השנה הנוכחית מביאה עלינו מבול של הפקות אודות המוסד – ארגון ה"שושו" הכל יכול המוכר לכל בריטי מצוי אף יותר מהמדינה בשמה הוא נלחם. שאלו עוברי אורח על ישראל ויהיו ביניהם כאלה שיקמטו את מצחם. שאלו אותם על ה-Mossad ומיד הם יחסירו פעימה. אחרי הספרים הגיעו הסרטים.

ולא שצריך ללכת לפסטיבל סרטים יהודי או ישראלי כדי להוכיח זאת. די אם נזכיר את מה שעולה עכשיו על מסכינו הקטן – יצירתו המעובדת של ג׳ון לה קארה, שהפכה בשבועות האחרונים לחלק בלתי נפרד מהרגלי הצפייה בימי ראשון, הלא היא "המתופפת הקטנה" (The Little Drummer Girl) של הבי-בי-סי. בה בעת הזכיר לנו בן קינגסלי את חטיפתו של הצורר אדולף אייכמן בסרט (הבינוני) "מבצע פינאלה" (Operation Finale), שלא עשה קופה גדולה בבתי הקולנוע, בעיקר בשל העובדה שניתן לצפות בו ב"נטפליקס". לכך אפשר להוסיף את הסרט הבריטי הנשכח (והגרוע) "שבעה ימים באנטבה" (Entebbe), שביצע הצצה חטופה בקיץ, והנה לכם יבול חלקי על מעללי "בחורינו המצוינים", כפי שנהג לכנותם מנחם בגין.

המציאות עולה על כל דמיון

אבל דווקא סרט תיעודי על הארגון בבימויו של דוקי דרור, הנושא את השם "בתוככי המוסד" (Inside The Mossad), הצליח לקלוע יותר אל עולם הצללים של אותה סוכנות ביון, כאילו על מנת לאמת את ההנחה שהמציאות עולה על כל דמיון. בסרט זה – שהוקרן בשבוע שעבר בלונדון, במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי בבריטניה – מצליח הבמאי לדובב כמה מהמרגלים המובילים לשעבר המספרים בפעם הראשונה על עבודתם. מיותר לציין שהם מגלים טפח ומכסים טפחיים, מה שמגדיל את המיתוס כפל-כפליים. אני יושב עם דוקי באולם הקולנוע של ריג׳נטס פארק והוא מספר לי שגם במנצ׳סטר, ממנה הוא שב יום קודם לכן, התקבל הסרט בהתלהבות.

כמה ימים לאחר מכן שמתי פעמיי אל עבר ה"פניקס" במזרח פינצ׳לי, אחד מעמודי התווך של הפסטיבל, וצפיתי ב"מסתור" (Shelter) סרטו של ערן ריקליס, המספר את סיפורה של, איך לו, סוכנת מוסד (נטע ריסקין) הנשלחת למשימה סודית בהמבורג. גם הסרט הזה זכה להצלחה בקרב הצופים, בדומה לסרטים ישראלים אחרים, דוגמת "פוקסטרוט" (Foxtrot) ו"העדות" (The Testament).

אין סיכוי שהסרט יגיע לבתי הקולנוע

הסרט שמשך את תשומת לבי יותר מן האחרים הגיע דווקא מארגנטינה. שמו "החליפה האחרונה" (The Last Suit) והוא מגולל את מסעו של ניצול שואה אל המדינה בה הושמדה משפחתו ואותה הוא לא מסוגל להעלות על דל שפתיו. מיגל אנחל סולה הוא שחקן בחסד ואת הדמות הטרגית-קומית אותה הוא מגלם מנווט הבמאי פאולו סולארז ואף כי אין סיכוי שהוא יגיע לבתי הקולנוע, נסו לצפות בו דרך האינטרנט ואל תתחרטו. הוא עומד בשורה אחת עם "המתורגמן" (Tlumočník) האוסטרי, עליו כתבתי בפעם הקודמת. אלא שמאז גיליתי כי השחקן הראשי, ג'ירי מנזל, זכה באוסקר כבמאי הצעיר ביותר בתולדות הפרס על הסרט "רכבות נשמרות היטב" (Closely Watched Trains) וזה היה בשנות ה-60׳. הנה לכם סיבה נוספת ללכת שבי אחריו והפעם כשחקן.

צפו בו באינטרנט ואל תתחרטו. "החליפה האחרונה"

וכל זה עד לפעם הבאה. זכרו, המוסד הוא מנייה קולנועית בטוחה ואם במהלך סקירה זאת הסרתי ממנו אתה מרכאות, אל תתפלאו. המוסד הפך למוסד על כל מה שמשתמע מכך.