יש משהו מוזר בלהפוך להיות אחד מדוברי הקהילה למרות שהיית האחרון להצטרף אליה. מוזר ומרתק. המשפטים הראשונים נפלו על הנייר כמו טיפות סמיכות מאף מדמם. האגרוף שלונדון טורחת להעניק למהגריה החדשים הוא עוצמתי וקר. אתה לבד, מיליוני אנשים מאיימים לדרוס אותך במעברים הצרים של הרכבת התחתית. כישראלי, אתה מפנה ראשך אנה ואנה מחפש ללכוד את מבטם של הדומים לך. כישראלי, נכונה לך אכזבה מרה. כמעט שנה חלפה מאז שהגעתי. הקהילה הישראלית נותרה בעיניי חידה בלתי פתורה. הרושם הראשוני הוא שלא קיימת קהילה. שלא תתבלבלו: יש כאן כמות נכבדת של ישראלים אבל יש כאן מעט מאוד ישראליות. אחת הסיבות שקשה לקרוא לישראלים בלונדון קהילה, היא שאין להם סביב מה להתאחד. באותה מידה שאין להם סביב מה להתפלג. או בקיצור נמרץ, אין להם סביב מה.
בניגוד לקהילה הישראלית, הקהילה היהודית קיימת גם קיימת. אלא שמקץ שנה, הקהילה הזו נראית לי כמו בובה בחלון ראווה מוגף של חנות יוקרתית. היא שם, אבל אין לך דרך לגשת אליה. היא בוודאי לא תיגש אליך. בטח לא כמו שאתה נראה: בלוי מחלצות ועתיר בזיפים. עומד ומביט בהשתקפות של עצמך מתמזגת עם אותה בובה בחלון הראווה. מרגיש קבצן. אתה אמנם יהודי, אבל גם ישראלי. באופן כזה או אחר, תמיד תישאר בחוץ.
במצב כזה מאוד מתחשק להרים ידיים. מאוד מפתה לומר שלא הייתה ומעולם לא תהיה פה קהילה, ולא משנה כמה ישראלים יהיו כאן. אלא שפיסת הנייר שאתם אוחזים ביד מוכיחה אחרת. במשך עשר שנים מודפס בעיר הזו עיתון שמיועד לקהילה שמסרבת להיות קהילה. במובנים מסוימים הדבר משול להענקת פרס אוסקר לסרט שטרם צולם. אלו העומדים מאחורי העיתון יודעים זאת היטב. ולמרות זאת, לא חדלים במאמצם לייצר קהילה. תאמינו או לא, זה עובד. העיתון הצנוע הזה, הפך להיות בעיניי אחד מסממני ההיכר היחידים של סביבה ישראלית. בחדר ההמתנה לרופא הישראלי, מקופל על השולחן; בפלאפל הישראלי, ספוג טיפות טחינה; במוסך הישראלי, מושחר משמן מנועים; גזריו מתעופפים ברחובות גולדרס גרין כשהרוחות מנשבות – הוא הישראלים בלונדון, אנחנו זה הוא. 37,000 עותקים שמשמשים את הקשר היחידי בין הקהילה לבין עצמה. הבנתי את זה באופן הברור ביותר דווקא כשספגתי קללות ונאצות בעקבות דברים שכתבתי כאן. כי זו ישראליות אמיתית: להתפלמס, לריב, לכעוס ולקלל. כישראלי, רק ככה אתה יודע שאתה חי.
באופן פרדוקסאלי, דווקא כשנתונים סטטיסטיים מעידים על האצה אדירה בכמות הישראלים שמגיעה לכאן, עתיד העיתון, שחוגג בגיליון הזה עשור, הפך להיות לא ברור. ואם בשנים עברו היה עיתון בלי קהילה, הרי שבעתיד הקהילה עלולה למצוא את עצמה בלי עיתון. חמור מכך: בלי תוכן, בלי זהות, בלי אופי. וכל מי שהמושגים האלו אומרים לו משהו, לא אמור להניח לזה לקרות. מזל טוב.
