אמן צעיר מגיע לפריז ומתחיל במסע של גילוי עצמי, בדרכו להיות אחת הדמויות החשובות ביותר של המאה ה-20. התערוכה החדשה בסמרסט האוס חושפת את זהותו המתהווה של פאבלו פיקאסו בן ה-19, בשנה שבה התגלה לראשונה כאמן מבטיח (1901).
הפורטרטים העצמיים, מלנכוליים במידה רבה, מעידים על דמות לא מגובשת, כזו שמנסה למצוא את קולה הייחודי, בזמן שבו פועלים אמנים חשובים, כמו ואן גוך ומונה. הציורים נעים בין סגנונות מופשטים לטכניקות מדויקות, ובהן הוא מגבש לראשונה תמונות ודמויות שיחזרו על עצמן שוב ושוב בעבודתו רבת השנים. החיפוש בא לידי ביטוי לאורך התערוכה, אך במיוחד בציור Child with a Dove, בו מופיעה דמותה של ילדה קטנה חובקת יונה לבנה, על אותו הקנבס בו צוירה קודם לכן אישה עירומה. אין עוד זכר לאותה אישה, אך הסיפור מאחורי הציור משקף את עולמו הפנימי של אמן חצוי בראשית דרכו.
כאמן מתחיל, פיקאסו מנסה גם לאתגר את הקולות הבולטים של דורו, אך הוא ללא ספק מושפע מהם מאוד. הוא מצייר את חיי הלילה האפלים של פריז, את מופעי הקברט של המולאן רוז’ ומוסיף רקדנית גמדה (הציור Dwarf Dancer), מעין תגובה פרובוקטיבית לרקדניות הבלט היפהפיות של דגה. בעוד שכרגע ישנם קווים בולטים בין פיקאסו ודגה, האמן הצעיר מצהיר כבר עכשיו כי בעולם שלו אין מקום לשלמות.
את התערוכה הקטנה ניתן לחלק לשני חלקים. הראשון מייצג את תחילת שנת 1901 ובה פיקאסו מגיע לפריז, אופטימי במידה רבה, ומצייר בצבעים חמים את האנשים שהוא פוגש בדרכו. הבוהמיה הצרפתית מרגשת אותו והוא נמשך לאותם יצורים אקסצנטריים הממלאים את בתי הקפה הקטנים של העיר. הוא מתחיל לראשונה לחקור את הדמויות הנוגות של שולי החברה, נושא שיעסוק בו במהלך כל חייו, מבקר בבתי כלא פריזאים ומושפע מאוד ממראה הזונות וילדיהן החיים יחד מאחורי הסורגים.
חלקה השני של התערוכה מציג את השינוי הדרמטי שחווה פיקאסו באותה שנה, בעקבות טראומה ממנה התקשה להשתקם במהלך שלוש השנים הבאות. אהבה נכזבת מביאה את אחד מחבריו הטובים שלו ביותר לירות לעצמו בראש, באמצע בית קפה פריזאי, והאמן ההמום נכנס לדיכאון עמוק וקשה. התוצאה היא שני ציורים של גופת חברו ובהם העצב והבדידות מובילים לאחד הניסיונות הראשונים שלו לעבוד על קנבס רחב יריעה (הציור Evocation). את עבודות אלו הוא שמר לעצמו במשך 60 שנה וסירב להציגם באופן פומבי, והן למעשה התחלתה של מה שזכה לשם: התקופה הכחולה של פיקאסו.
מאמרים קשורים
התערוכה אמנם מצומצמת, אך מומלצת משום שהיא פותחת צוהר לאירועים ולהשפעות שעיצבו את פיקאסו כאמן.
