כשמיס די עולה על הבמה היא רוצה להצחיק. היא מתזזת באלגנטיות בין נושאים, כמו סקס, נעורים אבודים ואנגלים טיפוסיים, ואז עוברת לנושאים טעונים ומטרידים: החיים כמהגרת בבריטניה, עקיצות למפלגה השמרנית וגם ביקורת חריפה על ישראל
מכירים את ישראל? שואלת מיס די את הקהל המעט מבולבל, ומיד עונה: מזהת, יהודים, ערבים, בום!, היא מדמה קול של פצצה, והיושבים באולם נקרעים מצחוק. לקחנו להם את הארץ ועכשיו אנחנו לא מבינים למה הם לא אוהבים את זה. מדי פעם הם מבהירים שהם לא כל כך מבסוטים (בום!) ואז אנחנו אומרים שהם אנטישמים ומאשימים את הבי.בי.סי. מדיניות חוץ, ככה אנחנו קוראים לזה, היא מסבירה בקצרה ובחביבות, ועוברת הלאה, לנושא קליל יותר. בכל זאת קומדי.
האישה שמאחורי הכינוי, דפנה ברעם (41), הגיעה לממלכה לפני תשע שנים. בשנתיים האחרונות היא מופיעה ומנחה ערבי סטנד-אפ מספר פעמים בשבוע, בעיקר בלונדון. שום דבר בביוגרפיה שלה לא רמז על ההתפתחות הלא צפויה הזו; היא נולדה בירושלים, השלימה לימודי משפטים באוניברסיטה העברית והפכה לעורכת דין במחשבה שזה המסלול עד הפנסיה. אלא שתוך מספר שנים, היא מצאה את עצמה כותבת ועורכת במקומון הירושלמי, קול העיר, שלדבריה הגדיר את זהותה. כשהגיעה לכאן לראשונה כאורחת של אוקספורד, עוד האמינה שתחזור לישראל כעורכת הראשית של העיתון. אלא שאז נסגר קול העיר ולא נותרה סיבה לשוב.
ברעם נשארה ופרסמה את הספר, The Guardian and Israel, שעסק בהיסטוריה של היחסים בין העיתון הבריטי לבין מדינת ישראל, ובמהלך השנים התפרנסה מכתיבת כתבות ומאמרים לישראל ולעיתונים מקומיים ומתרגום ספרים. גם כיום, במקביל להופעות, היא עדיין עובדת בתקשורת.
התקף לב טראומתי שעברה ברעם בסוף שנות ה-30 לחייה, ברגע הכי פחות צפוי ובחדר הכושר, היה בדיעבד גם אירוע מכונן. זה גרם לי לחשוב שלא אחיה הרבה זמן, והרגשתי צורך פיזי לעשות משהו, היא משחזרת. כחודש אחר כך, חבר טוב שלי התחתן וביקש שאנאם. באותה חתונה נכח כריס מוריס, מעולם הקומדי שלא הכרתי קודם. הוא ראה אותי ואמר: ‘נייס פיץ’. זה היה הביג נייט שלי. אחר כך קבוצת חברים רכשה עבורי ליום הולדת קורס של שבעה שבועות בבית ספר לקומדי בקמדן.
איך הקהל מגיב לבדיחות?
יש דברים שעובדים במקומות מסוימים ולא עובדים במקומות אחרים. יש לי בדיחה פוליטית נגד הממשלה הבריטית וההפחתה של עובדים סוציאליים בהרינגיי, האיזור שאני מתגוררת בו. אז יש אנשים שמאוד אוהבים כי זה מצחיק אותם. הם לא מאוד מעורים פוליטית, אבל מבינים את הבדיחה. בקנט או במקומות שמרניים אחרים מזדעפים על אותה בדיחה. יש שמרגישים שזה בסדר שאני ביקורתית כלפי המדינה שלי, אבל לא מוצא חן בעיניהם שאני ביקורתית כלפי הממשלה כאן.
את באמת לא חוסכת ביקורת מישראל. את אומרת שלקחנו לערבים את הארץ. במילים אחרות, לישראל אין זכות קיום?
ישראל צריכה להחליט מה היא רוצה להיות: מדינה יהודית או מדינה דמוקרטית, כלומר – מדינת כלל אזרחיה. הסתירה בין מדינת יהודים ומדינה דמוקרטית הולכת ונחשפת בהדרגה וכרגע חוסר הזכויות של האנשים מעוגן יותר ויותר בחקיקה והמדינה הולכת לקראת אפרטהייד. מה שהבינו המייסדים שאפשר לעשות בקריצה, הממשלה הנוכחית ממסדת. בסך הכול הביקורת עושה גם טוב לישראל. עומד על הבמה ישראלי נחמד שמבקר את עצמו, יש בזה משהו שמאניש את הישראלים.
איך ישראלים ויהודים מגיבים לביקורת שלך?
הייתה לי הופעה ב’המפסטד קומדי קלאב’. רוב הסטנדאפיסטים ורוב הקהל היה יהודי ובסך הכול התגובות היו מאוד טובות. היו כאלה שחלפו על פניי ועשו פרצוף. באחת ההופעות פנה אליי קולגה בהפסקה, ואמר: ‘את לא צריכה לדבר ככה, גם ככה שונאים אותנו’. מאוד הופתעתי, אפילו לא ידעתי שהוא יהודי. אני מרגישה שליהודים שגרים באנגליה יש תחושת בעלות על הסכסוך והם מרגישים שאנחנו צריכים לבוא מאותו מקום.
את מריצה גם מופע משותף עם בחור איראני…
כן, מופע בשם פרנמיז, שגולת הכותרת שלו תהיה בפסטיבל אדינבורו בקיץ. להבדיל מהמופעים הקצרים הרגילים, הערב הזה נמשך כשעה ומתחיל לרוץ מעכשיו ועד הפסטיבל. אנחנו מדברים על המתח שבין המדינות, על המצב הפוליטי…..
על פצצות אטום?
כן, גם על זה. למעשה, השם המקורי של המופע אפילו היה Nuclear Ambitions. אנחנו מדברים על המקום שכל אחד נמצא בו ביחס למצב שקיים בין המדינות. באדינבורו הקיץ, אני מעלה מופע נוסף עם בחורה מרוקאית בשם מינה. המופע הזה יעסוק בנשיות.
היו ביקורות על פרנמיז?
כן, המבקר טען שאני אגרסיבית. הוא פשוט לא אהב אותי. מצד שני, זה מתחבר למה שאני מרגישה, שאני לפעמים תופסת יותר מדי מקום. יש לי נוכחות חזקה על הבמה, זה יכול להבהיל גם את הקהל. לפעמים יש ערב שאני מרגישה שהקהל זז אחורה. חלק קשור לישראליות, למבטא, לגישה הכללית של איך אנחנו מתנהלים בעולם. אין לי בעיה עם הדברים שאני אומרת, אבל בעניין החלק הטכני אני מאוד קשובה. זה לא אותו דבר להיות מצחיק בחיים ועל הבמה. מתוך אלפי אנשים יש אולי 20 שמצחיקים מחוץ לבמה, אני אחת מהם. על הבמה אני עדיין נאבקת.
וכשתהיי גדולה?
האמת שאין לי מושג מה אני רוצה. זה אנושי לרצות להתקדם ולעשות עם הזמן דברים יותר משמעותיים, אבל אני כאן כי זה משמח ומעניין אותי, יש לי הרבה מה להגיד ועכשיו יש לי כלי חדש להגיד דברים.
