על החיים בלונדון, הזהות היהודית, והתפקיד ב”קוגל”, סדרת ההמשך ל”שטיסל”
מילי אביטל, שחקנית מצליחה, עברה ללונדון עם בעלה, התסריטאי זוכה האוסקר צ’רלס רנדולף, ושני ילדיהם. לאחר שנים באפסטייט ניו יורק, חיפשה המשפחה הרפתקה חדשה וקרובה יותר לישראל. “רציתי להיות יותר קרובה לארץ וגם בעלי גר באירופה כאיש צעיר”, היא מספרת.
אנחנו נפגשים במסעדת סוטין, באווירה פריזאית משהו בשכונת סנט ג’ונס ווד. “בשנה שעברה גרנו בפריז אבל הרגשנו שהדבר הנכון לנו זה לונדון בעיקר בגלל השפה” היא ממשיכה, “בלונדון מדברים אנגלית וזו הייתה האופציה היחידה”.
אביטל סיפרה שהם נהנו לטייל עם ילדיהם במדינות שונות, אך כשגדלו, היא רצתה להעניק להם יותר עצמאות, דבר שניתן להשיג רק בעיר גדולה כמו לונדון. בנוסף, הם קיבלו ויזות בקלות בזכות זכייתו של בעלה באוסקר.
אתם פה כבר שנה וחצי. את אוהבת את לונדון?
“אני מאוד אוהבת את לונדון. אני מאוד נהנית מהשקט והנימוס. פשוט מדהים. כי בכל זאת, גרתי בישראל ואחר כך ניו יורק ופשוט לא חוויתי דבר כזה קודם. העדינות, או המרחק, או המעודנות פה, כל כך הרבה כבוד אנושי. זה מדהים אותי בכל יום מחדש. בכל נסיעה באובר, בכל חנות. בהתחלה חשבתי שכל העניין של המלכה ובית המלוכה מגוחך. אמרתי לעצמי ‘מה זה הדבר האידיוטי הזה? איך הם מאמינים במלוכה’. אבל פתאום הבנתי את החשיבות של זה ומה שהדבר נותן. הבנתי שזה נותן גם לאדם הפשוט את הבסיס המוסרי הבסיסי, את דרך ההתנהגות הבסיסית, להיות מתורבת. זה מעין מודל שהם חיים לפיו. וזה נהדר. הבנתי שזה סמל, מטפורה אבל הלוואי וכולם היו עושים את זה, בלי או עם מלוכה”.
באתם לתקופה לא מוגדרת בינתיים ואתם בעצם לא יודעים אם תישארו פה או לא.
“אנחנו באמת לא יודעים. לונדון היא כן סוג של בית. האם אי פעם ארגיש פה ממש בבית? אני עוד לא יודעת. אבל כרגע אנחנו לא צריכים עדיין להחליט”.
ובאמריקה הרגשת ממש בבית?
“זו שאלה טובה. באמריקה הייתי המון שנים. עזבתי את הארץ בגיל 20 והחודש אני אהיה בת 53, ובעצם אני יותר שנים בארצות הברית מאשר בכל מקום אחר אז אני מרגישה שם מאוד בבית, במיוחד בעיר ניו יורק, אם כי אני לא כל כך אוהבת אותה היום. אבל אני מכיר אותה בעל פה והיא הכי קרובה אלי. והבית שלנו, שהוא כאמור מחוץ לעיר באפרסטייט ניו יורק, הוא באמת הבית שלנו. אבל זו שאלה. במיוחד אחרי ה-7 באוקטובר. מהו בית?”.
החיים אחרי ה-7 באוקטובר
האירועים לאחר ה-7 באוקטובר טלטלו את מילי אביטל, כמו ישראלים ויהודים רבים בתפוצות, וערערו את תחושת הבית שלה באמריקה. אביטל, שזהותה תמיד הייתה ישראלית, חשה לפתע שהיא “לא כל כך בבית יותר”. הזהות היהודית שלה, שמעולם לא הייתה אישיו עבורה, הפכה למרכזית. “לא חשבתי שמישהו יראה בזה משהו שלילי, זה ממש זעזע הכול”, היא אומרת.
את מרגישה שאנשים עדיין רואים בך קודם כל יהודייה, ושהזהות הזו עדיין מעוררת עוינות?
“כן. גרתי רוב החיים בארצות הברית, מקום שיש בו המון יהודים, וניו יורק עיר כל כך יהודית, ואני מניחה שאני מכירה שם יותר יהודים מלא יהודים וזה לא היה משהו שאפילו חשבתי עליו אי פעם, זה היה כמעט הפוך. יש שם כל כך הרבה סוגים של יהודים, גם פה, יש רפורמים, מסורתי וכל זה הרגיש מאוד כמו בארץ”.
אחד האקסים היותר ידועים שלך, דיוויד שווימר, הוא אחד היהודים היותר ווקאליים באמריקה שעה שהרבה אחרים לא אומרים כלום. זה גם היה משהו שהפתיע אותך?
“לא יודעת אם הרבה אבל כן, יש לא מעט שלא אומרים כלום אבל אז יש אנשים כמו ג’רי סיינפלד ואחרים שדווקא כן מדברים. דיוויד אף פעם לא היה פחדן אז אני לא מתפלאת בכלל. יש לו חוש צדק מאוד מפותח, בקשר לכל נושא, אז על אחת כמה וכמה כשזה מגיע למי שהוא. אבל זה באמת הלם גדול וקשה להבין”.
הרגשת משהו מכל זה בלונדון?
“הרגשתי את זה פה, בשכונה, בסנט ג’ונס ווד. כי בשכונה הזו יש את המסגד הכי גדול באירופה ולא ידעתי את זה כשעברנו לפה. מצד שני זו גם שכונה מאוד יהודית. בחנוכה, הם הדליקו נרות בחנוכייה מול פנז’רס (מעדנייה ידועה שמוכרת גם אוכל כשר. אה”ס) וממול עמדו מוסלמים שתגודדו וממש הרגשתי על קו האש. זה גרם לי להרגיש זרה וזה היה מאוד כואב. והיו עוד מקרים. אני גם מאוד זהירה. אני לא מדברת עברית באובר או במונית וכשאני הולכת עם הילדים לבית כנסת אני מאוד נזהרת, או כשהם הולכים להיברו-סקול, אני מוודאת שהם לא הולכים לבד, כל מני דברים כאלה. אי אפשר שלא לחשוב על זה. יש פה משבר לאומי שקשור להגירה ודברים כאלה והכל מתנקז יחד”.
התפקידים מוצאים אותה
אביטל הייתה הישראלית הראשונה שהצליחה בהוליווד מגיל צעיר, עם תפקידים ב’סטארגייט’ לצד קורט ראסל וב’איש מת’ של ג’ים ג’רמוש עם ג’וני דפ. למרות שלא הגיעה כדי לחפש עבודה בלונדון, תפקידים המשיכו להגיע אליה גם לכאן. בשנה שעברה שיחקה בסרט “מרים” של נטפליקס עם אנתוני הופקינס, וכעת מככבת ב’קוגל’, סדרת הפריקוול של ‘שטיסל’.
מבחינה מקצועית הרגשת משהו מכל המשבר הזה?
“בשנה שעברה יצא לי לעבוד הרבה ולא הרגשתי משהו מזה בחיים המקצועיים. אני גם לא באתי לפה כדי לעבוד בקולנוע או בטלוויזיה, באתי מסיבות אחרות ואני עושה דברים אחרים, אבל אני כן מרגישה איזו תחושה שדלתות לא פתוחות בפני. בחוויה שלי, בתעשייה שבה רוב האנשים הם יהודים, כלומר בארצות הברית, בניו יורק ובלוס אנג’לס, אני הרגשתי כמו הדובדבן שבקצפת. וואו. אני מישראל. הדבר האולטימטיבי. היום זה שונה. אבל אולי אני גם לא מכירה מספיק את התרבות האנגלית כדי להבין את כל המסרים התת-קרקעיים שלהם שאני בטוחה ששולחים לי ואני לא מבינה. אני כן מעריכה מאוד את מה שיש פה מבחינה תרבותית”.
בלגיה אחד המקומות הכי מלחיצים באנטי ישראליות הגואה שם. לא חווית משהו מזה?
“בבריסל כן, לא כל כך באנטוורפן איפה שצילמנו. אני חושב שבגלל שיש שם קהילה חרדית גדולה שלמרות היותה חרדית היא כן משתלבת בחברה, הם כן עובדים עם לא יהודים בבורסה ליהלומים וכו’, ומדברים פלמית, אז פתאום אנשים רואים שיהודי זה לא רק משהו שרואים באינסטגרם. מהבחינה הזו החוויה שם הייתה ממש טובה. גם המפגש עם הקהילה הזו היה מרתק. יש להם סופר כשר, מסעדות כשרות, זה היה מעניין ולשמוע שכולם מדברים עברית, יידיש, אנגלית, צרפתית או גרמנית ופלמית, כלומר כולם שם מדברים חמש שפות בערך, זה מאוד מעניין. גם פגשתי נשים ישראליות בבלגיה זה היה מרתק. והזהות הישראלית לא נשחקת אבל כן מתפתחת”.
קוגל היה התפקיד הראשון שעשית מזה תקופה. מה הייתה הסיבה להפוגה?
“אני לא רודפת אחרי משחק. עשיתי גם סרט שעדיין לא יצא, סרט איטלקי המבוסס על ספר של מאיר שלו, שבו אני מגלמת את אסתר, תפקיד ראשי. גם כתבתי שני מחזות: אחד עם שירי ארצי בשם שומעת אותך, שהועלה בתיאטרון הילדים והנוער בשיתוף עם מרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית, ואף זכינו בפרס מחזה השנה בשנה שעברה, ואת ‘נקסט סטופ’, שהפקתי וביימתי בניו יורק עם נגה מילשטיין ובן פרי. זה הוצג בניו יורק, בלוס אנג’לס ובהבימה, ואני מקווה שנגיע גם ללונדון. אני מאוד עסוקה, אבל המשחק תמיד הרחיק אותי מהבית. כשהילדים היו קטנים, זה היה קשה. עכשיו זה קל יותר. כשהסוכנת שלי התקשרה מהארץ והציעה לי תפקיד בסדרת הבת של שטיסל לצד ששון גבאי, מיד אמרתי כן—כל דבר! מאוד אהבתי את שטיסל, ויהונתן (אמדורסקי) הוא כותב מבריק. אני זוכרת שקראתי את כל שמונת הפרקים, התקשרתי לזוהר (יעקובסון, הסוכנת שלי) ואמרתי לה: ‘מה שהם רוצים, רק תגידי לי מתי’. בזמן הצילומים, לא ידעתי איך זה ייצא. לפעמים, גם כשהכול מושלם, משהו לא עובד. אבל הפעם הם יצרו שפה מקורית, מין מעשייה יהודית מיוחדת, ואני ממש מרוצה מהתוצאה”.
ובכל זאת, יש חשש שהקהל הלא-יהודי יראה את ‘קוגל’ כסטריאוטיפ יהודי בעייתי?
“לא. הסדרה בנויה כמו אגדה עם ריחוק אסתטי ופרשנות סמלית, והסוף מציע פתרון קסום. זה לא שונה מ’שטיסל’ שהצליחה ברחבי העולם כי אנשים ראו מעבר לסטריאוטיפ.
אתה יודע כשקיבלתי את התפקיד הזה קיבלתי גם תפקיד בסרט “מרים” עם אנטוני הופקינס. שכשסיפרתי לחברים על הנסיעה למרוקו כדי לצלם סרט עם אנתוני הופקינס, הם הגיבו ב’אה, נחמד, יופי’. אבל כשסיפרתי שאני נוסעת לאנטוורפן לצלם את סדרת הבת של ‘שטיסל’, הם אמרו ‘מה? שטיסל? וואו’. זה היה מצחיק, אנשים לא יהודים, שכלל לא ציפיתי שיכירו את הסדרה, התלהבו ממנה הרבה יותר מאשר מהסרט עם אנתוני הופקינס.”
את יכולה לגלות לנו אם יהיה לזה המשך?
“הבנתי שכן. אז יש למה לצפות!”
