מיומנו של פעיל פוליטי ישראלי באנגליה

קול הישראלים בבריטניה

יום שני דיכאוני? כרטיסים להצגות ומחזות זמר בלונדון רק ב-£20!

(20/01/20- 12:28)

מתגעגעים לדאינריז? אמיליה קלארק תככב בפעם הראשונה בווסט-אנד בהפקה חדשה של "השחף". מכירת הכרטיסים נפתחה!

(20/12/19- 12:27)

נפתחה מכירת הכרטיסים להופעה של סנופ דוג בלונדון

(06/10/19- 08:53)

מחפשים אירועים ישראליים בלונדון ובבריטניה? פתחו את יומן הקהילה!

(04/09/19- 10:10)

כרטיסים מוזלים להצגות ומחזות זמר בלונדון!

(01/09/19- 10:10)

20% הנחה לגן החיות של לונדון!

(01/09/19- 10:10)
דעות, פוליטיקה
14:10 10/12/19

מיומנו של פעיל פוליטי ישראלי באנגליה

לאודי שפירא אין זכות הצבעה בבריטניה, אבל זה ממש לא מפריע לו להיות פעיל פוליטי נלהב לטובת אחת המפלגות ולהגיע לתובנות על פוליטיקה באנגליה ובכלל. טור מרתק!

בחירות בריטניה 2019
ניצת בו השד הפוליטי. אודי שפירא (שלישי משמאל) מאחורי נציג הליב-דם בצ׳לטנהאם, מקס ווילקינסון

הפעם האחרונה שבה הייתי פעיל פוליטי, הייתה בשנת 1992. הייתי אז חבר ב"נוער עבודה" ובראש המפלגה עמד יצחק רבין. אני זוכר את האנרגיות המטורפות שהניעו אותנו לחלק סטיקרים, לעמוד בדוכנים במרכז העיר וללכת לכל הפגנה שאורגנה בכיכר שאז עוד לא נקראה כיכר רבין.

מאז זרמו הרבה פתקים בקלפיות, ואיכשהו מצאתי את עצמי בכל מערכת בחירות תומך בצד המפסיד. הערכים שחונכתי עליהם, ערכים של חילוניות וליברליזם, נמצאו בנסיגה מתמדת בכל מדינה שחייתי בה, והדרך היחידה להתמודד עם העובדה הזו הייתה לשקוע בסוג של אדישות, שאני מניח שהרבה מכם מכירים ומבינים.

לפני מספר חודשים, החלטתי פתאום לצאת מהאדישות. בעיר שבה אני חי, צ'לטנהאם, מוצב בכל סוף שבוע דוכן של אקטיביסטים שתומכים בהישארות באירופה. אחת מהן ביקשה ממני לחתום על עצומה נגד הברקסיט. הסברתי לה שאין לי פה זכות הצבעה, והיא חייכה ואמרה שהיא איטלקייה ולמרות שהיא חיה פה 16 שנים גם לה אין זכות הצבעה. אבל זה לא אומר שהיא לא יכולה לנסות לשכנע אחרים, בעלי זכות הצבעה, לתמוך במטרה שלה.

השיחה איתה הציתה בי את אותו שד פוליטי רדום, וגרמה לי להתחיל להתעניין הרבה יותר בפוליטיקה הארצית והמקומית. זאת הנקודה להסביר שאחת הסיבות שהביאה אותי לגור בצ'לטנהאם מלכתחילה הייתה העובדה שהיא ידועה כעיר מאוד ליברלית (אני מניח שזה גם מה שגורם לה להגיע פעם אחר פעם למקום הראשון בטבלת הערים האנגליות שטוב לגדל בהן משפחה). כשחיפשנו עיר לעבור אליה לפני שנתיים וחצי, נהגתי לבדוק את תוצאות ההצבעה במשאל העם בכל מקום שבו היינו אמורים לראות בית, ופסלתי כל עיר שהצביעה בעד ברקסיט. אתם יכולים לגחך על זה, אבל אני ראיתי קו ישיר בין סובלנות וליברליזם, לבין הצבעה על הברקסיט, וידעתי בדיוק באיזה צד של המפה אני רוצה לגור.

צ׳לטנהאם

״כשחיפשנו עיר לעבור אליה, פסלתי כל עיר שהצביעה ברקסיט״. בניין משרדי העירייה של צ׳לטנהאם

כך יצא שבוקר אחד התפקדתי למפלגת הליברל-דמוקרטים

עברתי לראשונה לאנגליה בסוף שנת 2006. מאז הספקתי לטייל קצת בעולם, לחזור לישראל, לגור במקום אחר באירופה ואז לשוב לפה. אבל רק כשעברתי לגור הרחק מלונדון, התחלתי את תהליך הקליטה האמיתי שלי באנגליה. כאן אין קהילה ישראלית ואין חומוסיות שוות (אבל יש בתי קפה עצמאיים מדהימים), ולכן אין ברירה אלא להיטמע בקרב המקומיים, וחלק מאותו תהליך חייב להיות גם פוליטי. אחרי הכל, אם זו המדינה שבחרתי לחיות בה, אני לא יכול לחיות בתוך בועה ולהתעלם מהכוחות השונים שפועלים בה.

וכך יצא שבוקר אחד התפקדתי למפלגת הליברל-דמוקרטים, אותה מפלגה שלישית שאף אחד לא סופר (בטח שלא אחרי הפיאסקו שלהם בתקופת הקואליציה עם השמרנים, שבה הם שילשו את שכר הלימוד באוניברסיטאות). בצ'לטנהאם, הליב-דמז הם כוח לא מבוטל, כאמור. הם שולטים במועצה המקומית ועד 2015 שלחו בכל מערכת בחירות חבר פרלמנט מטעמם לווסטמינסטר.

החודשים הראשונים שלי במפלגה היו בסימן הכנות לבחירות שכולנו ידענו שעומדות להגיע, אבל הם כללו גם מפגשים חברתיים ואפילו ארוחת ערב מהודרת. מהשיחות הארוכות שניהלתי עם אינספור ישראלים במהלך כמעט 10 השנים שחייתי פה, אני מכיר את התסכול של הרבה מאיתנו על כך שאנחנו לא מצליחים להתחבר כמו שצריך לאוכלוסייה המקומית, והאתגר הזה הוא כפול ומכופל כשמתרחקים מלונדון. אבל בתוך כמה חודשים, כמות החברים שלי בפייסבוק קפצה ב-150 איש, והיום אני לא יכול להסתובב במרכז העיר בלי לזהות מישהו ולעצור לשיחה. מה שמדהים בחברות במפלגה (במיוחד במפלגה פעילה כל כך) הוא שמנעד הגיל של החברים הוא ממש רחב. מצד אחד, יצא לי לשבת לדרינקס עם אד, צעיר בן 22 שבדיוק סיים אוניברסיטה, ואז יצא לי לקפל עלונים עם ג'ון, מורה למדעים בפנסיה בן 77.

ג׳ו סווינסון, מנהיגת מפלגת הליברל-דמוקרטים בבריטניה

בצ'לטנהאם, הליב-דמז הם כוח לא מבוטל. מנהיגת המפלגה, ג׳ו סווינסון. צילום: מפלגת הליברל-דמוקרטים

ואז נקבע מועד לבחירות…

כשהתקיימו פגישות ההכנה הראשוניות לבחירות הבנתי עד כמה בחירות באנגליה שונות מבחירות בישראל. שיטת הבחירות שבה בכל מחוז נבחר מועמד אחד גורמת לכך שמאמץ הבחירות מחולק לשניים: מאמץ ארצי ומאמץ אזורי. החלוקה חייבת להישמר בצורה נוקשה מאחר שכל תקציב שכזה חייב להתנהל בנפרד, ואם יתברר שמפלגה או מועמד ערבבו בין התקציבים, זו עבירה חמורה. כך, למשל, כשג'ו סווינסון הגיעה לצ'לטנהאם עם "אוטובוס המלחמה" שלה, האדם היחידי שלא יכול היה להגיע לברך אותה ולהצטלם איתה היה המועמד של המפלגה בבחירות (אחרת כל עלות הביקור הייתה חייבת לעבור לתקציב הבחירות המקומי).

ההפרדה בין סוגי המאמץ גורמת לכך שבעצם מתנהלות בו-זמנית שתי מערכות בחירות שונות. המפלגה הארצית משקיעה בפרסום כללי, מטרגטת אנשים בפייסבוק, ומארגנת פעילויות שאמורות לגרום לאתרי החדשות לסקר את מסע הבחירות. במקביל לכך, כל סניף של מפלגה מנהל מערכת בחירות שונה, שאנחנו כישראלים, מתקשים להאמין שהיא עדיין קיימת במאה ה-21. מאמץ הבחירות האזורי הוא שילוב בין חלוקה של פליירים ומכתבים, נעיצת שלטי מפלגה בחזיתות בתים וכמובן מעל הכל – Canvassing, כלומר דפיקה על דלתות ושיחה עם כמעט כל אדם שנמצא במרשם הבוחרים.

בימים הראשונים, החלטתי שאעזור למפלגה בעיקר בחלוקה של פליירים ובעבודה משרדית. הפחד שלי הוא שבעקבות זה שהבחירות מוגדרות כממוקדות-ברקסיט, עצם העובדה שאני, עם המבטא הזר שלי, אדפוק על דלתות של אנשים, עלולה להוציא מהם את השד הלאומני. חברי המפלגה לא הסכימו איתי, אבל זה לא הפריע להם לדחוף לי עוד ועוד רחובות שבהם אני צריך לחלק פליירים ישירות לבתים.

ברקסיט, בחירות בבריטניה

חשש שהמבטא הזר, כשידפוק על דלתות של אנשים, עלול להוציא מהם את השד הלאומני

פתאום פגשתי את תומך השמרנים הראשון שהצלחתי לשכנע.. מאז התמכרתי לנקישה על דלתות

אחרי שבוע, החלטתי לנסות להשתתף בפעם הראשונה בפעילות ה-Canvassing. בדלתות הראשונות עוד התלוויתי לאחד הפעילים, אבל אז החלטתי לנסות ולדבר עם אנשים לבד. זה לא היה פשוט, וניסיתי לשנן כמה משפטים שאותם אני אומר בצורה אוטומטית איך שיפתחו לי את הדלת. בפעמים הראשונות זה באמת לא היה פשוט, וכשאנשים לא הסכימו לשתף איתי פעולה, לא ידעתי איך לרכך אותם ולייצר שיחה. מצד שני, אף אחד לא קילל אותי "מהגר מלוכלך", אז בהחלט יצאתי מעודד.

לקחתי הפסקה של יומיים וניסיתי שוב. הפעם היינו בשכונה אחרת ובשעה אחרת, השיחות נעשו מעניינות יותר, ופתאום פגשתי את תומך השמרנים הראשון שהצלחתי לשכנע שהפעם הוא צריך להצביע אחרת. מאז אני מודה שהתמכרתי לנקישה על דלתות. למעשה, בזכות מערכת הבחירות הזו למדתי להכיר את העיר שאני חי בה כבר מעל שנתיים כמו שמעולם לא חשבתי שאני אכיר אותה. כמעט מדי ערב, ובסופי שבוע אפילו פעמיים ביום, אני נפגש עם כמה עשרות פעילים וביחד אנחנו "פושטים" על שכונה ומדברים עם כל הבוחרים הרשומים שבה. ברור שמדי פעם נפגשים עם אנשים שלא אוהבים את המפלגה שלי, אבל אף אחד לא תקף אותי ישירות, ובמקרים הבודדים ששאלו אותי על המבטא שלי, וסיפרתי שאני ישראלי, התגובות היו פשוט נפלאות (אין ישראלים בגלוסטרשייר, אז אני סוג של משהו אקזוטי כנראה).

נותרו עוד כמה ימים עד לבחירות, ואין לי ספק שהזמן יעבור לי במהירות מסחררת. מה תהיה התוצאה? אין לי מושג, אני לא אופטימי משום שנדמה לי שלמרות שכעת יש רוב לתומכי ההישארות באיחוד, הפיצול במחנה הזה – יחד עם הרתיעה של רבים מג'רמי קורבין (לא מאשים אותם) – יעניקו לשמרנים את הרוב המוחלט שהם זקוקים לו בשביל לנתק אותנו מאירופה ולעצב את בריטניה (ואולי רק חלק ממנה עם הסקוטים יעזבו) מחדש. במישור המקומי, אני קצת יותר אופטימי. אצלנו בעיר הלייבור כמעט ולא מתפקדים, ועד היום לפחות 30 תומכים שלהם שנקשתי על דלתם הודו שבבחירות האלו הם יצביעו עבורנו, מה שגורם לי לטפח קצת תקווה שכאן אנחנו ננצח.

ברקסיט

״אני לא אופטימי משום שנדמה לי שלמרות שכעת יש רוב לתומכי ההישארות באיחוד, הפיצול במחנה יעניק לשמרנים את הרוב המוחלט״

ההבדל הגדול בין ישראל לאנגליה גורם לי להיות אופטימי

למרות הפסימיות שאולי אני משדר, יש משהו מאוד חשוב שכן למדתי על הפוליטיקה האנגלית. השילוב בין שיטת בחירות אישית ואזורית ובין בוחרים שרובם הגדול מחזיקים במודעות דמוקרטית מאוד גבוהה, גורמים לכך שאי-אפשר להפוך את מערכת הבחירות למלחמות אישיות או למקד אותה בנושא אחד. הבוחר האנגלי רוצה לדעת מה המפלגות השונות מתכננות לעשות עם מערכת החינוך שלו, עם מערכת הבריאות שלו, עם העזרה הסיעודית, וכמובן שעם איכות הסביבה, וזה מחייב את כל המפלגות לבנות תוכניות מקיפות (והעתיד יגלה אם הן יקיימו אותן). העובדה שהבחירות אישיות גם מכריחה את המפלגות לחפש מתמודדים איכותיים בכל מחוז ומחוז.

בתור ישראלי שהכיר בעיקר את העולם הפוליטי בארץ הקודש, לא פעם אני נדהם מהאיכות הירודה של חלק מנבחרי הציבור שנכנסים לכנסת בחסות שיטת הבחירות היחסית שלנו (יש כמה חברי כנסת שלא היו מצליחים לעבור שום ראיון עבודה לשום מקום אחר) וגם מעצם העובדה שבמערכת בחירות אחרי מערכת בחירות אין שום התעסקות בנושאים של "החיים עצמם", ורוב המפלגות אפילו לא מפרסמות מצע מקיף. ההבדל הגדול בין ישראל לאנגליה גורם לי כן להיות אופטימי לגבי העתיד מאחר שגם אם הבחירות האלו לא יסתיימו בתוצאה שאני רוצה, אני מאמין שהדמוקרטיה תמשיך לשגשג פה ושאם או בלי ברקסיט בסוף יהיה טוב…

נ.ב.

ומה אני מתכנן לעשות עם עצמי אחרי הבחירות? טוב, יש הפסקה קצרה שנקראת כריסמס, ואז חוזרים בינואר לעבודה, כי בעוד כמה חודשים מתחילות הבחירות העירוניות וכל הבלגן מתחיל מחדש…

יו גרנט, בחירות 2019

עוד פעיל פוליטי למען המפלגה הכתומה. יו גרנט. צילום: מפלגת הליברל-דמוקרטים

מצאתם טעות?
אודי שפירא בעקבות טירות בבריטניה

אודי שפירא

כשאני ומשפחתי התרחקנו מלונדון העולם פתאום התהפך. נחשפנו למקומות שונים לחלוטין וכשטיילנו במקרה בטירת סודלי, הבנו שמעכשיו אנחנו עומדים לראות את כל הטירות, המבצרים, הארמונות ובתי האחוזה. זה לא עומד להיות תחביב קצר מועד, וזה לא הולך להיות קל. אבל זה בהחלט אתגר שווה. היום אשתי ואני רודפים אחרי טירות כמעט כל סוף שבוע (ולפעמים גם באמצע השבוע) והילדים המסכנים שלנו "נגררים אחרינו". אני שמח מאוד לשתף אתכם באהבה החדשה שלנו. תיהנו!

לכתבות נוספות של אודי שפירא
תגיות : בחירות 2019, בחירות בבריטניה, ברקזיט, ברקסיט, ג׳ו סווינסון, יו גרנט, ליב-דמז, ליברל-דמוקרטים, פוליטיקה בבריטניה, פוליטיקה בריטית, צ׳לטנהאם
יכול לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *