ספרו החדש של גינגי פרידמן, תל אביב לא מחכה לי (הוצאה אלקטרונית), מתאר בגוף ראשון את סיפורה של קרן נעמן – צעירה ישראלית שעוברת ללונדון לאחר שהתקבלה למכללת אמנויות נחשבת. אחרי שנדחתה על ידי בצלאל, היא עוזבת את ישראל עם שאיפות לכבוש את העולם בדרכה להיות ארט דירקטורית מצליחה.
פרידמן (בתמונה למעלה), פרסומאי בעל ותק של 30 שנים, עושה שימוש בניסיונו בתחום בכדי לתאר את חוויותיה של מי שצועדת את צעדיה הראשונים בעולם תחרותי זה. כמי שהיה בעל משרד פרסום מצליח, עם תקציבים של חברות מהמובילות במשק, כמו פריגת, מנפאואר והמכללה למנהל, פרידמן ללא ספק מכיר מקרוב את האינטריגות והפוליטיקה הפנימית של העסק. הגעתי ללונדון לבד בשנת 1969 ולמדתי עיצוב גרפי בסנט מרטין ולימודי פרסום בווטפורד קולג, הוא מספר לעלונדון. הייתי הישראלי הראשון שלמד פרסום באקדמיה ובארץ עדיין לא היה מושג כזה.
את ספרו החדש החליט פרידמן לכתוב מתוך התמודדותו המקצועית עם הדואליות שביחס הישראלי לכל מה שמגיע מחול, ואותן התנסויות, דעות וחוויות עיצבו חלק גדול מקווי העלילה. כאשר סופר בוחר לדבר בקולה של אישה, החשש הגדול הוא שסטריאוטיפים ושאר הכללות ישתלטו על אופייה והתנהגותה של הדמות הראשית. כמובן שלא תמיד זו בחירה מוטעית וגדולי הספרות העברית כבר עשו זאת בהצלחה, החל מעמוס עוז במיכאל שלי ועד מאיר שלו בספרו האחרון שתיים דובים. אני תמיד מחפש אתגרים ולצאת מעורי, ולחשוב כמו אישה היה אתגר גדול במיוחד, מסביר פרידמן את בחירתו.
דואגת לשפשף מבעוד מועד את פטמותיה
אך לא נראה שפרידמן צלח את המשימה. לדוגמה, כאשר עומדת קרן לפני ראיון קבלה לבית הספר היוקרתי, היא קונה חולצה שקופה ודואגת לשפשף מבעוד מועד את פטמותיה כדי שיזדקרו, כמבקשת להותיר אחריה רושם בל יימחה. בעוד שזו נראית סיטואציה קיצונית ולא סבירה, ייתכן שאולי קיימות גם נשים כאלה, אך מה שקשה להסכים איתו היא הדרך שבה הגיבורה משתמשת בהטרדה מינית שעברה בכדי לצבור נקודות זכות בפני מראייניה. אפילו עבור אישה חזקה, חשיפת חוויה משפילה וכואבת בפני אנשים זרים נראית הזויה לחלוטין כפי שהיא מתוארת באותה סיטואציה. בהמשך תעבור גיבורת הספר גם התנסות שטופת זימה עם אישה, כי ?הרי עמוק בפנים כולנו קצת לסביות?, ובגדול אפשר לומר שהמורכבות הנשית שטווה פרידמן לגיבורה שלו לוקה מאוד בחסר. בנוסף לנשיותה הכושלת של קרן, קשה להבין מה מניע אותה ומהן מטרותיה בחיים, מעבר למנטרה עליה היא חוזרת: להיות ה?ארטית? הטובה בעולם. חוסר ההשקעה בפיתוח דמותה, העמקתה והפיכתה לעגולה מקשה על הקורא להזדהות עם הגיבורה ולפתח עמה דינמיקה רגשית. למעשה, במקום לשמוח על הצלחתה, אנו מוצאים עצמנו סולדים משחצנותה ומואסים באלפי המחמאות שהיא מקבלת. כמו שעון, בכל שניים-שלושה עמודים דמות אחרת עומדת נפעמת בפני הפלא הנקרא קרן, בעוד שהקורא מוצא עצמו תר אחר הסיבות לכך. במהלך דרכה המקצועית, מציגה קרן בכל פעם מסע פרסום משוגע אחר, כולם נדהמים עד כלות ואומרים שזה לא יצליח, וזה בסוף כן מצליח. וחוזר חלילה.
חיי הישראלים מחוץ לישראל הם חיי פליטות
מלבד דמותו של מנכל סלפרידג’ס, דמויות המשנה בספר אינן ממלאות את תפקידן ככאלה שאמורות להאיר את הדמות הראשית או לקדם את עלילת הספר, ואולי טוב שכך, כי אחרי כמה עמודים הן ייעלמו ובמקומן יצוצו דמויות חדשות, שטוחות לא פחות. למרות שהדבר פוגם במורכבות הסיפור, ייתכן ובחירה זו היא מודעת, שכן, מלבד חברה אחת, הוריה ואותו מנהל, אין בחייה של קרן שום קשרים מתמשכים. יש בכך מלהעיד על המצב הארעי הקבוע שלה כמהגרת ועל כך שלמרות הצלחתה, היא לעולם לא תרגיש לגמרי שייכת. טענה זו מקבלת חיזוק מגישתו של הסופר בנוגע לשאלת ההגירה מישראל. אין בחול חברים כמו בארץ, אומר פרידמן, ובמאמר שפרסם באתר אייס הוא אף מתאר את לונדון כמקום שבו מושג החברות לא קיים. לטענתו, חיי הישראלים מחוץ לישראל הם חיי פליטות, והוא אף מוסיף כי צר לו על מי שדן את עצמו ואת משפחתו לאותו גורל אכזר. ממסקנות עגומות אלה ניתן אולי להסיק שהן נאספו משנים של ניסיון, אך למעשה פרידמן גר מחוץ לישראל במשך שלוש שנים בלבד אי אז בשנות ה-70′. כנראה שגם המחקר לספר נעצר בתקופה זו, כי לשאלתי כיצד ייתכן שהדמויות מדברות בטלפונים סלולריים, אך שכר דירה של 20 פאונד ומשכורת של 6,000 פאונד לשנה הם עניין שבשגרה, הוא עונה: תפסת אותי בפשלה.
תל אביב לא מחכה לי מעלה את מורכבות שאלת ההגירה ואת העובדה שמעבר לארץ זרה כדי למצוא פרנסה טובה יותר מביא עמו גם קשיים תרבותיים וחברתיים. אולם, סגנון הכתיבה, העלילה החוזרת על עצמה והדמויות החיוורות מטשטשות את התמה והופכות את מלאכת הקריאה למתישה.
* הוצאת ePublish. שנת 2013. 420 עמ’ (ניתן לרכישה באתרי מנדלי מוס ועברית).
