בחודש הקודם, בחדשות המוזיקה סוף-סוף נפל דבר: הקיור ייכנסו בשנת 2019 אחר כבוד למקום הראוי להם, כחברים החדשים בהיכל התהילה של הרוקנ’רול, יחד עם רדיוהד, רוקסי מיוזיק, ג’נט ג’קסון, סטיבי ניקס – האישה הראשונה בהיסטוריה שנכנסה פעמיים להיכל ודף לפרד (שזכו בפער ניכר, בערך פי 2 קולות מהמקום השני. מי זוכר בכלל מי היה שם). הקיור הגיעו למקום חמישי, דרך אגב.
הקבלה שלהם להיכל התהילה של הרוקנ’רול היא שמחה מהולה במשהו אחר. כמובן שאני מאוד גאה ושמחה בשביל הלהקה שלי וכמה טוב שהם נכנסו, אבל במידה מסוימת, הם לא אמורים להיות שם. כמו שרוברט לא יקבל תואר אבירות. משהו בחוויית ההערצה שלהם קשור תמיד לאאוטסיידריות וקלידן הלהקה, רוג’ר אודונל, אמר באחד הראיונות לכבוד המאורע שלעולם הם לא באמת יהיו בהיכל התהילה, אלא איפשהו ליד השירותים, מסתודדים ומסתכלים על כל האחרים.
הקיור חגגו גם 40 שנה להופעה הראשונה בפאב The Rocket (הי”ד) בקרולי – עיירה קטנה ומנומנמת דרומית ללונדון. בשנת 2019 הם יופיעו בלמעלה מ-20 פסטיבלים (!!), לא רע בשביל גברים שעוד שנייה סוגרים 60. הם הופיעו השנה בשתי הופעות אגדתיות בלונדון. הראשונה, בסאות’בנק סנטר, שסגרה את פסטיבל Meltdown שרוברט אצר השנה, בשנת ה-25 לפסטיבל. השנייה, בהייד פארק מול עשרות אלפי מעריצים, שצרחו יחד איתי את כל המילים, גם של השירים המוקדמים שלהם. זו הייתה הופעה שראוי שתירשם בדפי ההיסטוריה, יחד עם וומבלי 86′ של קווין וגלסטונברי 2000 של דיוויד בואי.
הופעה שראוי שתירשם בדפי ההיסטוריה. הקיור בהייד פארק, מול עשרות אלפי מעריצים, שצרחו יחד איתי את כל המילים. צילום: Melanie McDermott/flickr
מורידה את כיסוי העיניים על הפנים ומחכה ש-Plainsong יתנפץ עליי כבר
היופי בלונדון הוא שאפשר למצוא בה כל מיני אירועים מוזיקליים, חשובים ואזוטריים כאחד, וכל אחד יכול למצוא את עצמו בה. לפני כמה שבועות, הלכתי לערב במועדון “דה אינסטיטיוט אוף לייט” (The Institute of Light) בליין הנקרא “פיץ’-בלאק פלייבק” (Pitchblack Playback), שמשמיע אלבומים שלמים בדולבי סראונד וחושך מוחלט. וכדי למקסם את החוויה אפילו מחלקים כיסויי עיניים. בחיי אלוהים, במקרה לגמרי מצאתי את הפוסט שמודיע על ההשמעה הקרבה של Disintegration כמה ימים לפני, ומי אני אם אני לא שם.
מלווה בעשב מתוק והתרגשות של בת שש, התמקמתי בכורסא במרכז, בין ארבעת הרמקולים האדירים בפינות החדר. על המסך תמונה של האלבום וציטוטים של רוברט מאותה תקופה. אני לא יודעת מה מצפה לי. אני כן יודעת שדיסאינטגריישן הוא אכן אחד מהאלבומים החשובים והמרגשים בחיי, שלרוב סייע לי בעתות מצוקה. ברוך השם היו הרבה כאלה. לא רק הוא, כמובן. אבל הקיור היו שם. רוברט היה שם בכל רגע.
אני יושבת שם על הכורסא והאולם לאט-לאט מתמלא. אני עוטפת את כוס הבירה שלי באצבעותיי, שומרת לעצמי לאחר כך. אני יודעת שאצטרך לשתות תוך כדי. ברור לי שזו הולכת להיות חוויה מאוד-מאוד רגשית. המסך מתגלגל למעלה, האור כבה, אני מורידה את כיסוי העיניים על הפנים כך שיכסה טוב-טוב, שלא תיכנס קרן אור אחת ואני מחכה ש-Plainsong יתנפץ עליי כבר מהרמקולים העצומים.
וזה קורה. ובאחת אני נגררת חזרה לגיל 17, כשחזרתי הביתה מעוד שבוע של שיטוטים בתל אביב, לפני הצבא, כשאמא שלי הייתה שולחת אותי להתאוורר אצל אחי, ואבא היה נותן לי מאות שקלים שיצאו כולם-כולם-כולם על תקליטים (גם של אדם אנט, אהוב לבי השני, שגם בהופעה המסורתית שלו לחג המולד בלונדון נכחתי החודש). חזרתי עם דיסק של דיסאינטגריישן מ”האוזן השלישית”, יד שנייה כמובן, כי לא ידעתי אז אם אוהב את זה או לא, אם אתחבר. אמרו שזה מדכא נורא. לא יודעת. חזרתי הביתה והכנסתי את הדיסק לרדיו-דיסק המטופש (אך עוצמתי) שהיה לי ואכן, לא התחברתי.
View this post on Instagram
הפדים הכבדים של הסינתיסייזר והבס מרעידים ומוחצים את הלב
הדיון על מהו האלבום הטוב ביותר של הקיור כבר סגור ככל הנראה. דיסאינטגריישן, במיוחד אחרי שסטאן מסאות’ פארק צועק לעבר רוברט סמית’ המצויר שזהו האלבום הכי טוב בעולם, נחשב בקונצנזוס לאלבום הכי טוב של הקיור. מבחינת ההפקה, בטוח. המסע, בוודאות. המילים והלחנים אכן הציבו רף חדש לחלוטין לכתיבה, גם לקיור עצמם.
זה דיסק נורא קשה, מוזיקה נורא קשה. מתגנבת אליכם בעדינות, על קצות האצבעות, פעמוני הרוח מצלצלים כאילו משהו טוב עומד לקרות. כאילו אתם בפתח של בית על ראש הר, עם שקיעה ברקע ועצים ופעמוני הרוח האלה מלטפים את הפנים עד שנכנסים הפדים הכבדים של הסינתיסייזר והבס, שמרעידים את הלב, מוחצים אותו ומועכים אותו, תוקעים בכם זיזים קטנים כדי לרכך את הלב שלכם, את מרכז הרגש, כדי שתוכלו להבין, רק תתחילו להתחיל להבין, מה עובר על רוברט.
ועבר עליו די הרבה, על החמוד. גבר צעיר בן 29 שעמד להיות כוכב פופ גדול מהחיים, רחוק ממה שהוא רצה ודמיין לעצמו כשהוא עלה לבמה ההיא בקרולי (Crawley) ב-1978. שנות ה-80′ הביאו איתם שורה של להיטי פופ קלילים וחמודים, גם אם מוזרים ואפלים בדרכם הקלילה, שנכתבו כבדיחה במקור ואיכשהו תפסו. רוברט מצא את עצמו שוב בדיכאון, שוב עושה סמים פסיכדליים וממש-ממש לא רוצה את מה שתוכנן לו.
“כולם ציפו מאיתנו להמשיך לעשות את שירי הפופ האלה ומדי פעם להכניס איזה משהו אפל. אבל אנחנו עשינו בדיוק את ההפך”, נכתב באותיות גדולות על המסך באולם, לפני שהוא גולגל לו לעולם שכולו טוב. רוברט סיפר שכל מערכות היחסים בתוך הלהקה ומחוצה לה הלכו והתפרקו: “לקרוא לזה ‘התפרקות’ היה סוג של התרסה כנגד הגורל, והגורל התקומם בחזרה”. זה היה אמור להיות אקורד הסיום של הלהקה.
“מאז אני לא זוכרת חיים בלי הקיור, דוקטור”
אני לא זוכרת מה זה היה, אי-אז בגיל 17, כשחזרתי הביתה עצבנית ועייפה ומפורקת רגשית. עוד ריב עם אחי או משהו, אני ממש לא זוכרת. אבל שלחתי יד למדף הדיסקים ומבין כולם בחרתי דווקא את זה שלא התחברתי אליו והכנסתי אותו לרדיו-דיסק המטופש והעוצמתי. ואני לא יודעת מה זה היה באלבום הזה, במסע הזה שעברתי עם השירה המיוסרת של רוברט, או במילים שעוד לא הכרתי ממש, או בפדים האלה, באפקטים של הגשם והרעמים, בריוורב המוגזם. אני לא יודעת, אבל כעבור 72 דקות הייתי ילדה מתייפחת ומזדככת בדמעות, שכמו נשתלו בלב שלה וגדלו והתעצמו והתרחבו עד שלא יכלה יותר והנה היא הדמעות שלה עצמן, מנופצת על הרצפה בחדר. וזהו, בעצם. מאז אני לא זוכרת חיים בלי הקיור, דוקטור.
אם מישהו מסתכל עלינו, המאזינים באולם הסגור, הוא בוודאות חושב שמשהו עובר עליי. לא יודעת אם טוב או רע, אבל נעתי שם בכיסא כאחוזת דיבוק ונתתי לצלילים לעבור דרכי ולצאת בכל מיני תנועות מתפתלות ועיוותי פנים, ייסורים ותחינות אילמות. ואני גם זוכרת שחשבתי לעצמי את זה ומייד חשבתי לעצמי שיזדיינו. זה שלי. זה ביני לבין רוברט. אתם אורחים במקדש שלי, בעצם.
כשהמוזיקה נגמרה, עוד נשארתי עם כיסוי העיניים, ישבתי קצת עם הילדה ההיא שבמשך כשעה ועשר, היינו אותו אדם שוב. סיפרתי לה על כמה השתניתי מאז וביחד מנינו את הסדר שבו קניתי את הדיסקים. קודם Galore ואז Staring at the Sea ואז את Faith ואז את דיסאינטגריישן (כי אהבתי את Lovesong וכולם אמרו שזה האלבום שאני צריכה), ואז את Kiss Me x3 בתקליט ואז את, ואז, ואת. ונזכרתי איתה איך הקשבתי ל-Wild Mood Swings ביום כיפור אפילו שאסור, ואת הקליפים שכתבתי לשירים שאהבתי, וסיפורים שכתבתי בהשראתם, ותסריטים שכתבתי בהשראתם, ואיך כל דבר שעשיתי בחיים האלה בעצם קשור אליהם באופן כזה או אחר. ודיברתי איתה גם על הדברים שאני עוד רוצה לעשות. נשארתי איתה קצת ונתתי לה ללכת ולקתרזיס המוכר לשטוף אותי שוב, ויצאתי בחזרה למציאות שלי, בת 37 בלונדון במצב בסימן שאלה.
* רוצים גם לחוות אלבום בחשיכה? יש עוד אירועים מעניינים של “פיץ’-בלאק פלייבק”, שמתוכננים החודש ובמהלך השנה. לדוגמה, האלבום “פוסט” של ביורק. פרטים באתר.
View this post on Instagram
