לדבר אל השכל

לפני כמה חודשים נפגשתי עם מנהלי עמותת Heads up הבריטית, שמטרתה לסייע במצבי חירום. סיכמנו על שיתוף פעולה מקצועי ועל תחילת פעילות של העמותה בטווח של חצי שנה קדימה, אך למישהו היו תוכניות אחרות. “צריך אותך עכשיו, כאן במנצ'סטר”, הודיע לי סמנכ”ל העמותה בשיחת טלפון לילית.

הקולות, המראות והדיווחים על ילדים ובני נוער פצועים והרוגים ב”מנצ'סטר ארנה” הזכירו לי את הפיגוע בדולפינריום בשנת 2001, כשמחבל מתאבד התערבב בין הצעירים שעמדו בתור וחיכו להיכנס, ופוצץ את עצמו; 21 הרוגים, מעל 120 פצועים והרוב ילדים.

מיד לאחר האירוע במנצ'סטר, נראו עשרות אנשים נסים על נפשם, צועקים, סוערים ובעיקר מגיבים בשלל תגובות שאינן יעילות. לא רק הם, כולנו מגיבים בתגובות שונות לאירועי דחק. כאשר אדם חש איום שרידותי, חוסר אונים וחוסר מסוגלות להגיב ביעילות על רקע האיום – הוא בעצם מפרש את האירוע כטראומה. נקודת המוצא שלנו כמטפלים היא שאת האיום לא ניתן להפסיק (הפיגוע כבר התרחש), אך את חוסר האונים ניתן להחליף בעידוד לפעילות יעילה.

שנים היינו מורגלים לא רק לעודד אנשים במצוקה לפסיביות ולחוסר מעש, אלא גם לעודד את אלה שבמצוקה להביע את רגשותיהם. אבל מחקרים רבים מספרים לנו שככל שמרכז הרגש (אמיגדלה) פעיל יותר – מרכז החשיבה הלוגית (Prefrontal cortex) פעיל פחות. לכן, אם נעודד שיחה על רגשות, נפחית את יכולות החשיבה, ומשום שקבלת החלטות לסוגיהן מחייבת חשיבה, האדם שחש מאוים לא יוכל לקבל החלטות, דבר אשר יחריף את תחושת חוסר האונים. כל אלה מובילים לעיקרון דומיננטי נוסף במתן עזרה ראשונה נפשית – בעת מצוקה חריפה, התקשורת עם האדם צריכה להיות שכלית וקונקרטית ולא רגשית.

בין צרחות לנימוסים

צעקות רמות במיוחד – זו הייתה ברכת הבוקר טוב ששמעתי מחלון המלון שבו שהיתי במנצ'סטר. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, הבטתי מבעד לחלון, מעט בחשש, וראיתי שני חברים עומדים במרחק פחות ממטר האחד מהשני ומשוחחים בקול רם על כדורגל. ככה לפעמים מדברים פה, בעיקר בין חברים, סיפרו לי. נרגעתי.

באותו יום, נפגשתי עם המטפלים ואנשי המקצוע בעיר, שהיו חביבים, מנומסים ובעיקר מנוסים מאוד בתחום בריאות הנפש. לא פשוט לשנות תפישות עולם מקצועיות בסדנה של מספר שעות, ואכן כשאמרתי להם שבעת מצוקה יש להפעיל את האדם, ולדבר אל השכל ולא אל הרגש – הורמו גבות רבות. התמיהה התגברה כשסיפרתי להם שמשך הזמן שלוקח להעביר את האדם הסוער לתפקוד מלא הוא פחות משתי דקות.

אבל ההדגמות, הדוגמאות וגם ההוכחות והמחקרים סייעו למטרה. הבריטים הודו לי על ההכשרה בנימוס האופייני, ואמרו לי שהם למדו, ושאכן יישמו את השיטה, למרות שהם חוזים שייקח קצת זמן להשריש את התפישה החדשה בתרבות המקומית, הנשענת על ערכי ההרגעה והרגש. ההכשרה הסתיימה בחיוך: “שלא נצטרך להשתמש בדבר ממה שלמדנו”, בדיוק כמו שאני מסיים כל הכשרה בישראל. קשיים משותפים מייצרים ידידות אמיצה, חשבתי לעצמי וחזרתי לארץ הקודש.

מאמרים קשורים

ספורטאי ספרותי

אדום יורד

יש שופטת מישראל

להשתחרר מהמבוכה

מודל מעשה

מחויבות – צריך ליצור מחויבות בקרב נפגע החרדה שתעניק תחושת ביטחון. ניתן לומר: “אני איתך ולא הולך לשום מקום”.

עידוד – במקום להרגיע את הנפגע, יש לעודד אותו לפעול כדי לסייע לעצמו ולסביבה, על ידי הוראות פשוטות שמטרתן להפוך אותו מקורבן למסייע. ניתן לומר: “רכז את האנשים סביבך ודאג לכך שכולם יתקשרו עכשיו הביתה להודיע שהם בסדר”.

שאלות מחייבות מחשבה – ערוץ התקשורת עם הנפגע צריך להיות שכלי ולא רגשי. ניתן לשאול: “כמה אנשים נמצאים סביבך עכשיו?” או “כמה זמן אתה מחכה לאנשים שיבואו לקחת אותך?”.

הבניית האירוע – יש לתאר את מהלך האירוע ולהדגיש שהוא הסתיים. ניתן לומר: “לפני שתי דקות היה פיצוץ, עכשיו יש כאן הרבה כוחות הצלה המגישים עזרה והאירוע כבר מאחורינו”.

* ד”ר משה פרחי הוא ראש מסלול לחץ, טראומה וחוסן במכללה האקדמית תל?חי, וממציא ומפתח מודל מעש”ה (SIX C’s) לסיוע רגשי מיידי במצבי חירום.