בפינה הכחולה, נמצאים למעלה מ-1000 סטודנטים יהודים, המגובים על ידי התאחדות הסטודנטים היהודים, ה-UJS. מגוון החברים באגודה היהודית (ה-J-Soc) הוא רחב: אורתודוכסים וחילונים, שמאל וימין פוליטי, אידיאולוגים ואנשי עסקים.
יחד עם זאת, למרות הגיוון, רוב הסטודנטים היהודים הבריטים בברמינגהאם נושאים עמם את המורשת של ילדותם בצפון-מערב לונדון; בתי הספר היהודיים, החברים היהודים, תנועות הנוער ובייחוד – ישראל. אצל רובם ישנו איזשהו חיבור למקום הקטן הזה במזרח התיכון. יש כאלה שנאבקים בזה ויש כאלה שמסרבים לשמוע ביקורת על כך. אבל לכל אחד יש דעה, ולכל אחד אכפת. בסביבה יהודית שכזו, זה בלתי נמנע שישראל תהפוך להיות נושא חם.
בפינה האדומה, נמצא שמאל במשקל כבד (מבחינה דמוגרפית) של פעילים פרו-פלסטינים. חברי אגודת הסטודנטים של ברמינגהאם למען צדק בפלסטין, ה-UBSJP, חמושים בלהט סוחף, משמרות מחאה ויכולת להרגיז את תומכי ישראל בקמפוס.
אוניברסיטת ברמינגהאם חווה משהו שאפשר להגדיר כאפקט הבועה. בעוד שב-LSE וב-SOAS האווירה הפוליטית בנוגע ליחסי ישראל-פלסטין מתחממת, בעיקר בעקבות בלוגים שונים ברחבי העולם, ברמינגהאם לא מעניינת אף אחד. אבל עם שני צדדים חדורי מוטיבציה ומלאי אמונה, הדיאלוג בינינו הופך לבעייתי יותר והסכסוך הישראלי-פלסטיני תופס חלק חשוב מאוד אצל הפעילים משני הצדדים.
גילדת הסטודנטים נמנעת מנקיטת עמדה רשמית בנוגע לסכסוך, וחברי המועצה החליטו על מדיניות של חוסר מדיניות, כדי לשמור על יחסים חיוביים בתוך האיגוד. למרות זאת, בחודש הבא ישנן תכניות לשנות את זה ולתמוך בחרמות וסנקציות על ישראל (ה-BDS). אך חוסר הרצון הנוכחי של הגילדה לנקוט עמדה רשמית אולי ישפיע על כוונותיה העתידיות.
במרץ האחרון, ה-J-Soc הקימו אוהל במרכז הקמפוס, שבו נתלו דגלי ישראל ופלסטין, ויצרו תערוכה שקידמה תמיכה בפיתרון שתי המדינות, במסווה של שבוע המודעות הישראלי. מול אותה שמש אביבית, הקמפוס הואר באור חדש, והמתחים נחשפו. מאות פעילים מחו; תומכי ישראל קידמו הגדרה עצמית והפעילים הפרו-פלסטינים הקימו מחסום מדומה כדי למחות על חוסר ההומניטריות של ישראל. השיא הגיע באחר הצהריים של אותו יום, כאשר הייתה נוכחות משטרתית מוגברת ויהודים ספגו עלבונות והשמצות אנטישמיות מפעילים פרו-פלסטינים זועמים.
בשבוע שעבר התקיים שבוע האפרטהייד הישראלי. קמפוסים ברחבי העולם היו שטופי עלונים והפגנות כנגד ישראל והתעלמותה מזכויות אדם, והמתח גבר. אמנם נערך עימות בקנה מידה קטן בין שני הצדדים באותו שבוע, אך הזעם האמיתי מחכה מעבר לפינה. אם נזכרים באותו יום גורלי בחודש מרץ בשנה שעברה, מבינים כי הפער בין שני הצדדים רב וקשה מאוד לגישור. למרות שישנם סטודנטים המעוניינים בדיאלוג, יש כאלה שללא ספק מלאי שנאה, שאפילו עצם קיומה של הקבוצה הנגדית מפריע להם.
הקמפוס עלול להגיע אל נקודת הרתיחה בכל רגע. ניתן לראות בו בכל רגע נתון את שני מתאבקי האגרוף דרוכים במקום. אולי לא תשמעו הרבה מאיתנו באוניברסיטת ברמינגהאם, אבל היה סמוכים ובטוחים כי הסכסוך מזעזע את אמות הסיפים ואת הלבנים האדומות של הקמפוס.
* הכותב הוא סטודנט למשפטים שנה שנייה וחבר פעיל באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ברמינגהאם.
