סרטו עטור הפרסים והשבחים של תומר הימן, בובות נייר, עולה בגירסה בימתית בלונדון. היצירה הופיעה לראשונה בשנת 2004 כמיני-סדרה בישראל ושנתיים לאחר מכן כסרט דוקומנטרי. היא מגוללת את קורותיהם של שישה עובדים זרים מהפיליפינים שביום מטפלים בזקנים ובנכים ובלילה עוטים בגדי נשים ויוצאים להופיע ולשעשע את חברי הקהילה הפיליפינית בישראל.
חייהם הכפולים של המטפלים/דראג קווינס מתועדים על רקע המציאות הישראלית המורכבת: משטרת ההגירה, הפיגועים וגם השסעים והקונפליקטים בין הקבוצות השונות במדינה. לצד זה, מצליחים הפיליפינים גם ליצור יחסים חמים עם מעסיקיהם, חברויות קרובות עם סביבתם ואף לממש את עצמם. ישראל נתפשת בעיניהם כמדינה שמאפשרת חירות מחשבתית ותרבותית.
המחזאי, פיליפ הימברג, הסב את הסרט להצגה עם שירים, שתעלה בתיאטרון הטריסייקל בקילבורן. בבובות נייר הימברג נתקל לראשונה בבכורה בלוס אנג’לס. מה שריתק אותי היה הסיפור הפרובוקטיבי על החיפוש אחר בית והאומץ לחצות גבולות פיזיים ומטפוריים, הוא מספר. כבר באותו הערב הוא פנה להימן ושבוע מאוחר יותר כבר החל המומ ביניהם. הימברג פגש את הימן בתל אביב והשניים חרשו את כל המיקומים הרלוונטיים לעלילה. עבורי ‘בובות נייר’ מייצג משהו קריטי על העולם שבו כולנו חיים. הדמויות תרות אחר הרפתקאות, הבנה, קהילה, אהבה ומשפחה, ובעשותם כך מאירים את העולם באינספור דרכים עבור כולנו.
בצוות השחקנים אפשר למצוא גם שני ישראלים: שימי גוטמן ונועה בודנר, שניהם עם ניסיון לונדוני עשיר. גוטמן (35), המתגורר בלונדון משנת 99′, מגלם בהצגה מספר דמויות, ביניהן שוטר ובחור חרדי. הסיפור בהצגה הוא כמעט אחד לאחד לזה שבסרט, עם אדפטציה תיאטרלית בטקסטים ובדיאלוגים, הוא מספר. בסרט אפשר לתת סצנה של שתי שורות ולעבור הלאה, על הבמה צריך להוסיף ‘בשר’, אחרת זה לא יעבור.
יותר קל לשחק את הדמויות, כיוון שאני מכיר את ההוויה הזאת, ראיתי את האנשים האלה ואני יודע מאיפה הם באים, ממשיך גוטמן. מאוד נחמד לי גם לשיר שירים בעברית. יש כמה שירים מסורתיים כמו ‘שלום עליכם’, ו’לכה דודי’ שאנחנו שרים בתור חרדים וגם שיר שבמקורו הוא באנגלית (Another World), שאותו תרגמתי לעברית ואני שר אותו.
ההצגה מקסימה והפיליפינים מוכשרים בצורה לא רגילה, הוא מפרגן. זה שילוב מאוד אטרקטיבי שמראה איזה מקום ססגוני ומלא עניין הוא ישראל. מה שיפה במחזה זה שהוא לא בא לבקר פוליטית או חברתית את ישראל. חששתי מזה, אבל שמחתי לגלות שזו לא המטרה ושבסופו של דבר, כמו בכל מחזה, העיסוק הוא בבני אדם.
בודנר הגיעה ללונדון לפני 11 שנה כדי ללמוד ברויאל אקדמי אוף מיוזיק ומאז היא כאן, מאוהבת בעיר. בהצגה היא מגלמת את אסתר, השכנה של אחד השחקנים הראשיים וגם אדמיניסטרטיבית בכלא מעשיהו. אני מאוד נהנית לשחק ישראלית בפעם הראשונה מאז שאני כאן, היא מצהירה. זה מוכר, ואני מגיעה עם המטען ואווירה מהבית.
המחזאי הוא יהודי-אמריקאי וההערות שלנו, הישראלים שעל הסט, התקבלו בברכה, מספרת בודנר. בסך הכול יש איזון: ההצגה מראה את בני ברק ותל אביב ומציגה את ישראל כארץ תרבותית עם המון מוזיקה, משפחה, חגים ופתיחות לשונה.
