אם היו עושים תחרות על התואר ילד/ת הפלא של הספרות הישראלית, קשה לראות מי היה יכול להתחרות ברצינות על הזכייה בו מול דורית רביניאן. את ספרה הראשון, סמטת השקדיות בעומריג?אן, הוציאה כבר בגיל 22 – גיל צעיר להפליא במונחי סופרים – והוא הפך מיד לרב?מכר. הספר, שעקב אחר חייהן של שתי ילדות?נשים בכפר איראני קטן בתחילת המאה ה?20, תורגם לעשרות שפות וזכה בפרסים יוקרתיים ובשבחי הביקורת. כך קרה גם לספרה השני, החתונות שלנו, שהפך אף הוא לרב?מכר ותורגם לשפות רבות.
מאז המתינה רביניאן 15 שנה עד להוצאת גדר חיה, סיפור אהבה סוחף ויצרי בין ליאת, בחורה ישראלית בת 29 ממשפחה ממוצא איראני, שמתגוררת מספר חודשים בניו יורק בעזרת מלגת לימודים, לבין חילמי, אמן פלסטיני שמתגורר בעיר. בשנה הראשונה אחרי צאתו, נראה היה שגורלו של הספר הזה יהיה כשל קודמיו; הוא זכה לשבחי הביקורת, עמד בראש רשימת רבי המכר ואף הומלץ להיכלל בתכנית לימודי החובה לבגרות מוגברת בספרות. אלא שההמלצה נדחתה בדצמבר 2015 על ידי הוועדה הפדגוגית של משרד החינוך, כשהנימוק הרשמי נגע לכך שלתלמידים בתיכון אין יכולת להתמודד עם האפשרות שהספר כביכול מעודד התבוללות. הפסילה גרמה לסערה תקשורתית וזו התחזקה כששר החינוך בנט תקף את הספר, וטען שהוא משווה את חיילי צהל למחבלי החמאס – מה שהביא לגל תקיפות אישיות קשות על רביניאן; טלפונים באמצע הלילה עם מסרי נאצה, איחולים מהסוג הנבזי ביותר ברשתות החברתיות ואפילו יריקות ברחוב.
כעת, שנה מאוחר יותר, כשהיא מגיעה ללונדון לקדם את הוצאת התרגום האנגלי (הבריטי) של הספר, ששמו באנגלית All the Rivers, הדברים נרגעו קצת והיא אומרת שאפילו למדה ליהנות מהרעש התקשורתי סביב הספר: בימים שזה התחולל, הייתי ממש נתונה למתקפה פוליטית ורדיפה של הרבה אנשי ימין ובריונות גם ברשת, גם בטלפון וגם ברחוב, אז הייתי ממש מעורערת רגשית. עם הזמן, דברים נרגעו והבנתי שהטיקט הזה, המיתוג הזה שאני מתראיינת עליו, בעצם מכניס אותי למועדונים יוקרתיים, כמו עמודי חדשות ומהדורות טלוויזיה, שהרבה סופרים שאני מכירה היו הורגים בשביל לקבל כותרת כזאת. אז בשלב מסוים קיבלתי את זה שיש כאן גם ברכה… כמו שפליני אמר: ?צנזורה זה מסע פרסום במימון הממשלה?.
בלונדון היא גם הוזמנה על ידי הקרן החדשה לישראל לערוך השקה חגיגית לתרגום הספר. כמובן שנעניתי להזמנה בשמחה, היא מספרת וצוחקת מהרעיון שהקרן תומכת בה; שמעתי את הטענה הזאת קודם מפיהם של בריוני ימין למיניהם, ותמיד הגבתי על כך בשקיקה נלהבת: ?ובכן, הלוואי שהקרן החדשה הייתה תומכת בי! הלוואי שהיה ארגון כלשהו שהיה תומך בסופרים ובסופרים עבריים, ולו במעט, כמו כל מיני קרנות תרבות נדיבות, שנהנים מהם סופרים אירופאים ואמריקאים?. למגינת לבנו, אין אצלנו מסורת כזאת וסופרי ישראל נאלצים לממן את תהליכי הכתיבה כל אחד בכוחות עצמו.
זהירה בראיונות בעולם
למרות שהיא מאוד ביקורתית לגבי מה שקרה לחברה הישראלית בשני העשורים האחרונים מאז רצח רבין, היא נזהרת בראיונותיה עם התקשורת הזרה על הנושא: בוא נגיד שיש לי כמה קולגות שהיו עפים על הושטת היד שאני מקבלת מהתקשורת האירופית ללכלך על ישראל, היו חוגגים על זה והיו נהנים מכל הסקנדל הזה הרבה יותר ממני. אבל אני מגוננת על הדמוקרטיה הישראלית בגלל שאני חושבת שהסדקים מעידים על היציבות של המבנה. אני לא חושבת שאני צריכה לתרום קיסם למדורה הזאת, יש גם ככה שפע של ביקורת על ישראל.
הסערה התקשורתית הובילה גם לכמה תוצאות מפתיעות מבחינתה מכיוונים שונים: הפכתי לשלאגר בהתנחלויות. אני מקבלת מכתבים מאנשים שקוראים את הספר ואומרים: כמה אהבת הארץ יש בו, וכמה הוא פטריוטי, וכמה אילולי בנט הם לא היו יודעים עליו. ויש גם לא מעט פלסטינים שקוראים עברית, שמספרים לי שהם נותנים את הספר במתנה לחברים שלהם וזה מחמיא לי.
זו הפעם החמישית שרביניאן מגיעה ללונדון. היא חיה כאן פעם חודשיים באזור בלסייז פארק, אבל תקופת המגורים הממושכת ביותר שלה מחוץ לישראל הייתה שנה בניו יורק והפגישה שלה שם עם אמן פלסטיני בשם חסאן חורייני – היא זו שהיוותה את ההשראה לספר. בדברים שכתבה על חורייני לגרדיאן בשעתו, עוד לפני שכתבה את הספר, אפשר למצוא לא מעט עובדות חשובות שעשו דרכן לסיפור (לכן, אם עוד לא קראתם את הספר, מומלץ לכם לא לקרוא את מה שכתבה בטור ההוא, כי זה עלול להרוס לכם קצת). למרות זאת, רביניאן עומדת על כך שעלילת הספר בעיקרה בדיונית: ההארד?ליין של העלילה – יש בה יסודות מציאותיים, אבל ספרות זה לא ?כך היה וכך קרה?, זה איך שאתה מספר את מה שהיה והמנות של הדמיון שאתה יוצק לתוך מה שהיה, כדי לתת חיות ומלאות לזיכרון… באמת הכרתי בחור די דומה לחילמי בניו יורק והוא נתן לי את ההשראה ליצור את חילמי. חסן נתן לי את קופסת הגפרורים ואני הצתתי את היערות של הסיפור, לא כותבים בשש שנים סיפור שאין בו המצאה.
לשאלה אם הייתה יכולה לחיות לזמן ארוך מחוץ לישראל היא משיבה: אני תמיד משתעשעת ברעיון הזה. אתה מרוויח מרחב של שקט. הייתי שנה בברלין, שנה בניו יורק, כמה חודשים באיטליה, כמה חודשים באנגליה… אבל עד כה, תמיד חזרתי הביתה.
תרמתי את חלקי למהפכה
מלבד הנושא הישראלי?פלסטיני, שתמיד נמצא במרכז הדיון הפוליטי בישראל, מתקיים בה בשנים האחרונות גם שיח זהויות, בין היתר בשל הקבוצה הספרותית ערס פואטיקה ותכניות טלוויזיה ביקורתיות על מצב המזרחים בישראל במאה ה?21, שמתאפיינות בגוון אנטי?ממסדי ואנטי?אשכנזי כעוס במיוחד. כשאני שואל את רביניאן איפה היא נמצאת בשיח הזה – בתור מי שהגיעה ממשפחה יוצאת איראן וכתבה על נושאים שמקורם בין היתר במשפחתה – היא נזהרת בדבריה: אל תשכח שאני זכיתי להרבה יותר פריבילגיות מחלק מהדוברים הנוכחיים. אני נולדתי במרכז כפר סבא, גדלתי בחברה מעורבת מפאיניקית?אשכנזית, אז אולי קצת יותר קשה לי לכעוס היום. ובכל זאת, בשעתו אני גם תרמתי את חלקי למהפכה הזאת והגלים של התרומה שלי נוכחים עד היום. אני לא רוצה להתפאר. כשכתבתי את ?סמטת השקדיות? הייתי בת 21, השתחררתי מהצבא וכתבתי רשימה של מאמרים בעיתון ?העיר? על התודעה המזרחית המתפתחת.
עם זאת, היא מדגישה, לגבי הספרים שלה המטרה הייתה: להכניס את הדמויות המזרחיות לתרבות, לא לדיבייט, לא לוויכוח ולא ללהט ההתנצחות בפייסבוק, אלא כאבן במבנה התרבותי של ישראל. גם העובדה שליאת, הגיבורה הנוכחית שלה, היא יוצאת למשפחה איראנית בעלת חשיבות מרכזית בספר: הבונד שלה עם חילמי עובר דרך חקירת האף.בי.איי שנערכת לה כשהיא נחשדת כפעילת אל?קעידה. בעיניים הצפון?אמריקאיות, היא יישות מזרח?תיכונית מאיימת אחרי שמטילים ספק במערביות שלה או באזרחיות כל העולם שלה. אז היא פוגשת את חילמי, וה?חומיות? והשכונתיות הזאת שהם מגיעים ממנה מהמזרח התיכון – היא זו שיוצרת את הזיקה הראשונה. זה גם לא כל ישראלי – זו ישראליות מזרחית. ליאת אשכנזית הייתה יכולה להתאהב בו, אבל זה לא היה מעשה רדיקלי. אם היא הייתה בחורה שנולדה אל תוך המרכז ולא עשתה את הדרך מהשוליים אל המרכז – האיום על הזהות המיינסטרימית שלה לא היה כל כך גדול. זה לא היה כזה קונפליקט, לא היה כזה סיפור.
עד הקיץ הבא
מלונדון היא ממשיכה למדינות נוספות והיא מגלה שצפויה לה נסיעה גם לפסטיבל אדינבורו. כשאני שואל אותה אם היא אוהבת להסתובב בעולם עם הספר, היא צוחקת ואומרת שהיא אוהבת להיות בבית ולכתוב ספרים, אך מוסיפה: אני חיילת צייתנית. אני עושה את העבודה שהמולים מטילים עליי. בניגוד ליוצר קולנוע שיכול לשגר את השחקנים שלו למסעי קידום מכירות, הסופר הוא גם הזמן וגם השעון – אין לי את מי לשלוח חוץ מאת עצמי.
