שנת 1986. זה יכול היה להיות אחרת. 114 אלף אנשים נלהבים התקבצו ב-22 ביוני באיצטדיון האצטקה במקסיקו סיטי על מנת לחזות ברבע גמר גביע העולם בין ארגנטינה לאנגליה. בדקה ה-51 הוביל דייגו ארמנדו מראדונה מהלך על סף הרחבה, שבסופו ניסה למסור ימינה לעמיתו, חורחה ולדאנו. אלא שכאן התערב סטיב הודג’ האנגלי, שניסיון ההרחקה המרושל משהו שלו, גרם לכדור להתרומם לעבר הרחבה. שוער אנגליה, פיטר שילטון, ניתר לאגרף את הכדור, אלא שמי שהקדימה אותו הייתה ידו השמאלית של מראדונה. נגיעה אחת רכה עם היד – והכדור שכן ברשת של אנגליה.
השופט התוניסאי, עלי בן נאסר, לא ראה את היד ואישר את השער. מראדונה פרץ במחולות, אבל איש מחבריו עוד לא קלט שהשער נחשב, ולא הצטרף לריקוד. צעקתי להם, בואו תחבקו אותי אחרת השופט עוד יפסול את הגול, סיפר לאחר מכן מראדונה, שכינה את המהלך יד האלוהים – מושג שנכנס לפנתיאון של מילון הכדורגל העולמי, וחרוט מאז בין דפיו באותיות שכל ינוקא כבר יודע לקרוא ולצטט.
זה צריך היה להיות אחרת. עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולפולקלור, מה שמראדונה היה אמור לעשות זה להחליף את הריצה לעבר עמיתיו בלחישה על אוזנו של השופט על נגיעת היד ואי חוקיותו של השער. ההיסטוריה הייתה מתהפכת: ארגנטינה אמנם הייתה כנראה עוברת את אנגליה – לראיה שער הסולו חוקי של מראדונה כמה דקות לאחר מכן, הנחשב לגדול ביותר בתולדות המונדיאל – אבל עולם הכדורגל היה מקבל שיעור אולטימטיבי בטוהר מידות הספורט, ובעליונות ההגינות על ההישגיות. דורות שלמים היו מתחנכים על האירוע, לומדים ומפנימים את סדר הערכים הנבון והנכון על המגרש ומחוצה לו. במקום זאת, ההונאה הגדולה ביותר על מגרש הכדורגל קיבלה לגיטימציה, ואפילו סוג מסוים של האדרה ואידיאליזציה. אולי תמים לצפות למחווה שכזה, כאשר מביאים בחשבון את היריבות בין אנגליה לארגנטינה מחוץ למגרש – מלחמת פוקלנד התרחשה רק ארבע שנים קודם לכן – אבל מותר לחלום ולבקש, ויש לבכות את ההזדמנות שהוחמצה.
שנת 2009
זה יכול היה להיות אחרת. 80 אלף צופים פטריוטים הצטופפו ב-18 בנובמבר ביציעי סטאד דה פראנס בפריז כדי לגלות מי יעפיל בסוף הערב לגביע העולם 2010 בדרום אפריקה: צרפת או אירלנד. זה היה משחק פלייאוף על כל הקופה. צרפת אמנם ניצחה במפגש הראשון בדבלין 0-1 והייתה פייבוריטית, אבל האירים הדהימו עם 0-1 של רובי קין בעיר האורות, והמשחק נכנס להארכה.
בדקה ה-103 געש האיצטדיון, ועמו כל העולם ואשתו. וויליאם גאלאס כבש לרשת אירלנד, והביא את נבחרת הטריקולור מרחק 17 דקות מהעפלה למונדיאל. אלא שהרבה יותר חשוב מהשער של בלם טוטנהאם – היה המהלך שקדם לו. את הכדור שהוגבה לרחבת אירלנד, הסיט תיירי הנרי בידו לעבר גאלאס. 80,022 אנשים ראו זאת בבירור. שלושה בלבד – השופט וקווניו – לקו בעיוורון זמני.
זה צריך היה להיות אחרת. השופט השוודי, מרטין הנסון, אישר את השער. תיירי הנרי, גדול חלוצי ארסנל בכל הזמנים, יצא לחגיגות הבקעה והקפה עם חבריו. אחרי עשר שנים קסומות בפרמיירליג ובלונדון, להנרי יצא גם שם של ג’נטלמן. אבל במקרה הזה הוא נטש את הפייר-פליי הרחק מאחור. במקום לגשת לשופט ולהתוודות על ההתערבות הבלתי חוקית הבוטה שלו, שקטפה עבור נבחרתו פירות יקרים אך באושים, הנרי העדיף את הרמייה. את המטרה המקדשת את כל האמצעים.
בסוף המשחק הודה החלוץ במעשהו. זה היה מאוחר מדי. כמו מראדונה לפניו, הוא תירץ את האקט כחלק מהמשחק. הוא צדק. הרמאות הייתה לנורמה. הכדורגל הפך מסחרי וציני, קפיטליסטי וחזירי, עסק משגשג שבו סוחרים בתוצאות בלבד ולא לוקחים שבויים. לא היו סולחים לי לעולם אם הייתי מתוודה ולא היינו מעפילים לדראפ – תירץ הנרי. שוב, הוא כנראה צודק. אבל זו בדיוק הייתה הזדמנות פז להרים תרומה ראשונה לשינוי התבנית. לדוגמה ולמופת שיהפכו לחיקוי. גם כאן הוחמץ הסיכוי.
שנת 2012
זה יכול להיות אחרת. עובדה. ב-26 בספטמבר, ימים ספורים בלבד מאז ראש השנה היהודי, וכבר נולד מועמד בכיר לתואר ספורטאי השנה תשעג, שלא לדבר על 2012. מירוסלב קלוזה, חלוץ נבחרת גרמניה ומועדון לאציו האיטלקי, הוכיח כי למרות הדוגמאות הנל, הציניות, האווירה השקרית, והנורמות הפסולות – עוד לא אבדה תקוותנו. לא פסה האפשרות שהספורט יטהר עצמו מרעה חולה שלפרקים נראתה סופנית.
במשחק ליגה לעיני 40,000 באיצטדיון סן פאולו בנאפולי, קלוזה בסך הכול ניגש לשופט, לוקה באנטי, והודה בפניו כי השער אותו כבש בדקה השביעית היה בסיוע ידו. השופט, שלא הבחין בעצמו בעבירה, פסל את השער אותו הוא אישר בתחילה.
זה היה רגע מכונן. רגע בו המורשת המציקה של יד האלוהים של מראדונה וזו של הנרי, כמו גם ידו של ליאו מסי במשחק ליגה לפני שנים ספורות בספרד, ואפילו השער של גילי לנדאו בעזרת הזרוע בגמר גביע ישראלי ב-1983 – נשכחה, ובמקומה נדלק פנס של תקווה. רובי פאולר, חלוץ ליברפול, ניסה ב-1997 להיות מהטמה גנדי של הכדורגל. במשחק אצל ארסנל הוא ניסה לשכנע את השופט כי פנדל שנשרק לזכותו לא היה ולא נברא. השופט לא השתכנע. גם השחקנים והקהל לא. כולם חזרו לסורם. אדרבא, התופעה התחזקה בדור האחרון, עם תהליך הפיכת הכדורגל לצעצוע וכלי חברתי-כלכלי-פוליטי בידי טייקונים משחרי הון-שלטון, שעבורם ועבור צאן מרעיתם הגינות וספורטיביות העלולה לנשל את קבוצתם מיתרון, שקולה לפשע נגד האנושות – ומי שיעז לנקוט בה יוקע ויוצמד אל עמוד הקלון.
קלוזה טרף את קלפי האתוס הזה. הוא גם בחר ביושר – וגם זכה בשבחים והצדעות מכל עבר, למרות שקבוצתו יכלה להוביל 0-1 ובמקום זאת ניגפה 3-0. הייתכן שהבחירה שלו באינטגריטי טמנה את הזרע הראשון בשינוי גורף של התפישה? נו טוב, אפילו אני לא כזה נאיבי.
