כדורגלן העשור
תיירי הנרי – אולי החלוץ הטוב ביותר בתולדות הפרמיירליג – עד לפני שבועיים היה גם נכנס לרשימת המתחרים על התואר הזה. אבל יד הצפרדע שלו במוקדמות המונדיאל בפריז זוכה בתואר מחדל העשור. גם פיפא שוללת ממנו אוטומטית את הזכות להיכלל בפנתיאון המוזהב, מה שמותיר אותנו עם בחירה בין כריסטיאנו רונאלדו לבין כדורגלנים בריטים. רונאלדו הוא פנומן, אבל האימפקט שלו, שתי עונות כבירות, קצר מכדי להעניק לו את הבכורה. במיוחד כאשר מולו מתחרים שחקנים שפיארו את מועדוניהם ואת טבלת ההישגים לאורך כל 3650 ימי העשור, דוגמת ריאן גיגס, סטיבן ג’רארד, מייקל אואן, ג’ון טרי ופרנק למפארד.
גיגס הוא בחירה טבעית, אבל מכיוון שהוא הציג את מרכולתו המופלאה כבר בעשור הקודם (כולל שער העשור ההוא, בחצי גמר הגביע נגד ארסנל), הזרקורים מופנים לפנים היותר חדשות של המילניום. אואן ירד מנכסיו בחצי השנה של העשור, ג’רארד הפנטסטי הניף אומנם עם ליברפול גביע אלופות אחד, אך לא זכה לטעום טבעת אליפות כה חמקמקה, טרי הוא הקפטן המשמעותי והראוי של צ’לסי ואנגליה והוא בהחלט נותן פייט חזק ועצום וצמוד לבחירה שלי: למפארד.
פרנק למפארד הוא כדורגלן העשור בפרמיירליג בגלל הכישרון, הרצון, ההתמדה, ההישגים והתיפקוד. המלאכה הנוצצת שלו בקישור ובחוד נראית לי אטרקטיבית יותר לפרס, מאשר זו של עמיתו המגדלור במרכז העורף. למפארד גם שובר שיאים: על סף 300 הופעות בצ’לסי מאז 2001, פרנקי הפסיד רק חמישה משחקי ליגה בתשע עונות. הוא הפך למנהיג ולבורג מרכזי בזכייה של צ’לסי בשני כתרי האליפות הרצופים (2004 ו-2005), היה מרחק פנדל אחד רטוב מזכייה בצ’מפיונס ליג, הופיע בנבחרת אנגליה 77 פעמים (כולל 21 שערים), ובגיל 31 הוא השם האנגלי הכי שגור והכי מזוהה עם הצלחה, עקביות ונאמנות.
קבוצת העשור
צ’לסי של למפארד ודאי חושבת עצמה ראויה לישורת האחרונה. היא צודקת. שתי האליפויות שלה, שני הגביעים האנגלים, שני גביעי הליגה וההגעה לגמר האלופות, מחייבים הצדעה. אם מביאים בחשבון שצ’לסי היא גם הגורם החדש במשוואה – היא המרענן הרשמי של העשור, מפרת הסדר העולמי הקודם, הנכנסת הטרייה למועדון האקסקלוסיבי של הגדולות – הרי שרבים בוודאי יבחרו בה לקבוצת העשור.
יש רק בעיה אחת גדולה: עם כל הכבוד לכניסה המרשימה של הכחולים מסטמפורד ברידג’ לזירה, הם עדיין רק נושפים בעורף של מנצ’סטר יונייטד. צ’לסי החדשנית – שזכתה באליפויות ראשונות זה 50 שנה – כנראה עוקפת את ארסנל, שנבלמה באמצע העשור עם שני כתרים, שלושה גביעים וגמר אלופות אחד, ולא הוסיפה אף פרס לארון מאז הגביע האנגלי 2005, ואת ליברפול, שההישגים האירופיים שלה לא מחפים על החידלון הביתי. מתקבל אף הרושם שהכחולים ממערב לונדון יוכלו העונה להיות קוראי התגר הראשונים על העשור החדש. אבל בכל מה שקשור לקודם – אין להם או לאף אחד אחר כלים, טיעונים ונימוקים להתמודד עם השדים האדומים.
לא זו בלבד שמנצ’סטר יונייטד הניפה בעשר השנים החולפות את גביע האליפות של הפרמיירליג שש (!!!) פעמים, היא אף הוסיפה לכך זכייה אחת בגביע אירופה לאלופות, הופעה נוספת בגמר הצ’מפיונס, גביע אנגלי אחד, גביע בין-יבשתי לתפארת וגביע ליגה. ואולי מעל הכול – זה היה העשור בו מחקו באולד טראפורד פיגור אדיר, השוו את שיא הזכיות באליפות (18) של ליברפול, ופתחו צוהר לאופק חדש של תחרות לא רק על תואר קבוצת העשור, אלא על המועדון האנגלי הגדול ביותר בכל הזמנים.
מאמרים קשורים
מאמן העשור
תיאורטית לא אמורה להיות בקטגוריה הזו כל דילמה או מחלוקת. המנג’ר המוליך את קבוצת העשור אל הזריחה, הוא באופן טבעי מאמן העשור. ובאמת, קשה שלא לבחור בסר אלכס פרגוסון לתואר הזה. מה גם שהעונה הוא סוגר 23 שנים במנצ’סטר יונייטד, שיא ההופך מרהיב שבעתיים בעידן בו תוחלת חיי המשרה של מאמנים יותר קצרה מאשר זו של ג’וק במטבח.
אבל פרגי בכל זאת זקוק למאבק לפני שהוא רושם עוד ניצחון. ז’וזה מוריניו, האיש האחראי למהפכת סטמפורד ברידג’ (יחד עם רומן אברמוביץ’) יטען לכתר הזה. מכיוון שהוא יעשה זאת בשחצנות וביהירות הבוטות שלו, הוא ייפסל מטעמי ג’נטלמניות ותרבות אנגלית הולמת. ארסן ונגר, לעומתו, יודה שמבחינת מרכבת התארים בעשור הוא לא יתקבל כלל לליגה של סר אלכס, אך יבקש שלא נשווה גיר וגבינה. ונגר יספר על מדיניות הצעירים שלו, על הוצאת הכספים המבוקרת, ועל המצוקה הפיננסית וההגבלות הכלכליות שנחתו עליו בעקבות בניית אצטדיון האמירויות. הוא יבקש שנעמיד את כל אלו מול מה שהתותחנים משיגים, ובעיקר איך – כדורגל שוטף, סוחף, רב השראה, קצב, בידור, כיף והנאת כדור מעל לכל תוצאה. ונגר צודק, אבל הוא מאמן העשור במדינת האוטופיה. במציאות (המרה?) של מבחן התוצאה, פרגוסון עדיין חורץ לו לשון.
משחק העשור
מאי 2005, איסטנבול. גמר ליגת האלופות. במחצית מובילה מילאן 0-3. עד כדי כך כבד ההלם בשורות ליברפול, שבחדר ההלבשה בהפסקה מנסה המנג’ר רפא בניטס לזקוף את ראשי חניכיו, אבל כאשר הוא מצייר להם על הלוח את המערך הטאקטי למחצית השנייה, הוא רושם בהרכב עשרה שחקנים בלבד. המבוכה והמבולקה רבות. האמונה בתחתונים. אבל ליברפול עולה לכר הדשא במטרה עיקרית לצמצם את נזקי הגמר האומלל, וכבמטה קסם, ועם מנהיגות של סטיבן ג’רארד היישר מהספר של מהטמה גאנדי, תוך פחות מ-20 דקות, היא בשוויון 3-3, שאחרי ההארכה הופך לניצחון בפנדלים וזכייה פנומנאלית בליגת האלופות.
רק בסוף המאה הקודמת אמרנו לעצמנו שלא תהיה לעולם דרמה גדולה יותר מה-1-2 של מנצ’סטר יונייטד נגד באיירן מינכן בברצלונה 1999. והנה, תוך זמן כה קצר יחסית, נטרפים שוב כל הקלפים והסופרלטיבים. מה שמבטיח שגם העשור המתחיל בקרוב מכין לנו דרמות, מהפכים, טריקים, שיאים, הפתעות, וטוויסטים נהדרים בעלילה ובציפיות השמרניות. יש למה לחכות.
