המחזה אמור להיות המשך של המלך אובו, שנכתב על ידי אלפרד ז’ארי, בסוף המאה ה-19, ונודע במשך השנים כאחד ממחזות האבסורד המפורסמים ביותר. העלילה מספרת על המלך אובו (פול מקלירי) – רודן ודיקטטור שנהנה לרצוח, לענות ולחמוד, וחושב שצו המלוכה הוא צו אלוהות שמאפשר לו לעשות הכל. הרצח הראשון של המלך הקודם נעשה בעידוד אשתו, שבדומה לליידי מקבת שולחת את בעלה ודוחפת אותו למשימה. אחר כך היא כבר לא יכולה לעצור אותו.
בהפקה הנוכחית, מוצג המחזה המקורי כתיאטרון בובות מלוטש מהוקצע ומסוגנן כמו פאנץ’ וג’ודי קומי, ומסכם את העלילה ב-15 דקות. העלילה העכשווית היא בסגנון ריאליסטי ומתרחשת בבית משפט הדומה מאוד לבית המשפט לפשעים בינלאומיים בהאג, ובו מועמד אובו לדין על פשעיו כנגד האנושות. באופן חכם, בוחרת ההצגה להתמקד בדמויות שנראה כי הן מתרגמות את המשפט ומקריאות את הפרוטוקול מצד התביעה והסנגוריה, ודרך עיניהן, קולן והתנהגותן אפשר לחוות את המתרחש בבית המשפט.
השחקניות, ניקי אמוקה-בירד וקייט דושן, מצוינות ומעבירות דמויות מלאות ומעניינות, מבלי להוציא מילה אחת של דיאלוג ביניהן! גם כמות של מידע אנו מקבלים בלי מילים. למשל, משך המשפט (יותר משנה) מתבטא בתחלופת תלבושות של המתרגמות בהתאם לחילופי העונות. כשהן מורידות את האוזניות, אנו צופים בהתנהגות היומיומית, בכל סוף סשן משפטי, וחווים ניגוד צורם בין הרציחות שעליהן הן מדברות לבין חייהן הפשוטים (ומן הסתם גם שלנו). האבסורד מתגבר כשאנו שומעים את תיאורי הזוועות של הרודן ועוזריו שמוקראים בסגנון משפטי וכמעט חסר רגשות.
בשלב מסויים נפתחים שני מסכים נוספים שמגלים עוד נקודות מבט – אחת בפינת העישון מחוץ לבית המשפט והשנייה בתא הכלא בו נמצא אובו יחד עם הסוהר שלו. זה מזכיר ראייה טלוויזיונית או קולנועית בהפניית נקודות מבט שונות אל המתרחש, כמו מצלמות מעקב שנמצאות בו-זמנית במקומות שונים. התפאורה הנהדרת של ליזי קלכן יוצרת את החללים הבימתיים השונים שעוזרים למקד את אתרי ההתרחשות, ומה שעוד יותר מרשים בהצגה הזאת הוא הדיוק והניקיון בכל האלמנטים של ההפקה ותחושת העומק בעבודת השחקנים, הבימוי ושאר הצוות. הישג תיאטרלי משובח.
