״מתילדה״, ״סקול אוף רוק״, ״אנני״, “צלילי המוזיקה”, “עלובי החיים”, “מרי פופינס” – הרבה ממחזות הזמר המצליחים האלה כתובים סביב ילדים או משלבים ילדים כדמויות מפתח. אולי בעוד כמה שנים זה יהיה הילד שלכם?
אחד מהיתרונות המשמעותיים של החיים בבריטניה הוא הנגישות של תרבות ואומנות גבוהה, ובפרט הכבוד שלו זוכה התיאטרון. לימודי המשחק ואומנויות הבמה כאן הם ברמה גבוהה ותורמים לפיתוח אישיות רגישה, אמפתית ואינטליגנציה רגשית גבוהה, וגם הילדים שלכם יכולים ליהנות מכך (גם אם אין להם כוונה לככב בהצגות בווסט־אנד). בבתי הספר האלה התלמידים נחשפים לעולם הבמה מגיל מאוד צעיר ומתנסים בהופעה, שירה ריקוד ומשחק. זו מסגרת חברתית שונה וייחודית, שבה הילדים מכירים בני נוער נוספים עם התעניינות דומה המאפשרת להם להביע את עצמם באופנים שונים – חברתית ואומנותית.
אינספור אפשרויות – איך לבחור?
יש המון בתי ספר לאומנויות הבמה באנגליה (שפעילים בעיקר בימי שבת). בזמן הקצר מאז שסיימתי את לימודיי ועד היום יצא לי ללמד בכמה מהם. חלקם הם רשתות שאפשר למצוא בפריסה ארצית, בהם Stage Coach, Theatretrain, Make Believe, Razzmatazz, Pauline Quirke Academy, Jigsaw ו-Perform, וחלקם כבתי ספר עצמאיים. אבל איך יודעים איך לבחור את המקום הנכון?
נתחיל במשותף לרובם – בתי הספר הללו מיועדים בעיקר לילדים בני 4-16 ולעיתים גם ניתן למצוא גם קבוצה לגיל הרך – 2-4, שבה מורה מפעיל את הקטנטנים במשך שעה ומוביל אותם במסע דמיוני אל עולמות אחרים, שבהם הם מגלמים דמויות דרך שירים, תחושות ומשחקים שונים. לרוב, בכל סמסטר מתקיים מופע קטן שבין היתר נועד להראות להורים את ההתקדמות ולעודד את הילדים לעבוד לקראת משהו קונקרטי. בסוף השנה, לארגונים מסוימים יש מופעים בסדר גודל ארצי, למשל המופע השנתי של Theatretrain, שנערך ברויאל אלברט הול.
עם זאת, החזות עשויה להיות מתעתעת. בתי הספר הטובים לא יהיו בהכרח אלה שיופיעו על הבמות הגדולות ביותר או אלו עם אתר האינטרנט הטוב ביותר. אם אתם מעוניינים לשלוח את ילדיכם במטרה לקבל הכשרה מקצועית אמיתית ברמה גבוהה, חשוב לוודא שבית הספר מציע שיעורים שונים ומגוונים, ולא מסגרת קבועה וידועה מראש של שלוש קבוצות גיל: 6-9, 10-12, 13-16 (פחות או יותר דומה בכל המסגרות), כאשר שלושת הקבוצות מתחלפות בין שלושה מורים המלמדים כל אחד בזמנו שירה, ריקוד ומשחק. למסגרות כאלה יש כמה חסרונות: לעיתים יש תלמידים רבים מדי בכל קבוצת גיל; כל תלמיד נדרש להשתתף בכל הפעילויות, אז אם תלמיד לא מתעניין בריקוד הוא יהיה פחות קשוב ויפריע לאחרים ללמוד; הוראה קבוצתית לא מאפשרת העמקה והתייחסות אישית, והחזקים מקבלים יותר הזדמנויות לעומת החלשים שנשארים מאחור.
עדיין כיף למרות הרמה הגבוהה!
בתי ספר שבעיניי נחשבים יוצאי דופן הם אלה שמאפשרים לתלמידים ללמוד מה שנכון להם ממבחר אפשרויות רחב ולא ממסגרת קבועה וידועה מראש. כך ילדיכם יוכלו ליהנות משיעורים יותר מעמיקים, כמו סגנונות ריקוד ספציפיים (סטפס, בלט, ג׳אז או סטריט דאנס), שיעורים קבוצתיים המשלבים משחק, שירה וריקוד, שיעורי פיתוח קול ונגינה פרטיים ועוד, בנוסף לעבודה קבוצתית לקראת מופעים.
בנוסף, לכל אחד מבתי הספר יש אופי שונה עם העדפה לתחום מסוים שנלמד יותר לעומק, מה שהופך אותו למקצועי יותר. בית הספר Italia Conti Associates בניוברי, לדוגמה (בו לימדתי כמחליף), שם דגש רציני על ריקוד ומעודד את התלמידים לגשת לבחינות ארציות. איטליה קונטי הוא אחד מבתי הספר למשחק הוותיקים בלונדון, ויש לו שלוחות של בתי ספר לילדים ברחבי אנגליה.
חשוב גם להדגיש שלמרות הרמה הגבוהה – זה עדיין כיף! והרבה תלמידים נהנים ללמוד ללא כל שאיפות מקצועיות. מי שכן רוצה להפוך את זה למקצוע – רוב בתי הספר מגישים את התלמידים המעוניינים בכך למבחני רמה ארציים (Grades), והם מקבלים הכשרה ויחס אישי ומעצים שמתייחסים לרצונות שלהם ולמשיכה הטבעית שלהם לתחומים מסוימים. חלקם גם מושכים סוכנויות שחקנים, שבוחרות ילדים מובחרים לאודישנים שונים, כמו בבית הספר Love Theatre Arts (שבו אני מלמד כיום), שבו יש מעל 15 תלמידים המיוצגים על ידי סוכנים, כשאחת מהן משחקת ב״אנני״ בווסט־אנד (והתחילה ללמוד רק לפני 3 שנים), ותלמיד אחר התקבל להפקה של מחזה חדש בשם Young Marx, שעלה באוקטובר ב־The Bridge Theatre.
בין המומלצים אפשר למנות את בתי הספר על שם סילביה יאנג (Sylvia Young Theatre School) וברברה ספיק (Barbara Speake Stage School), שבעיקר מהווים בתי ספר לאומנויות במסגרת לימודים מלאה, אך גם מספקים תוכנית לימודים לשעות הערב וימי שבת. לבתי ספר אלה יש ניסיון של שנים והם מעסיקים מורים מצוינים שגם עובדים באקדמיות גבוהות למשחק.
בנימה אישית אומר שכל עיסוק ברוח ובאומנות הוא מבורך, מעשיר ומעצים. עם זאת, כמורה, אני נתקל בתלמידים שמגיעים אחרי מספר שנות לימודי פיתוח קול ברמה נמוכה מאוד. תלמידים אלו לעיתים גם באים עם בעיית מודעות עצמית, שנובעת מהתחושה שהם למדו מספר שנים כשבפועל המורים שאצלם למדו לא קידמו אותם בכלל במקרה הטוב, או אף הזיקו להם במקרה הגרוע. תלמידים אלו חווים עוגמת נפש שמגיעה עם ההבנה שאם היו משקיעים את זמן הלימוד באופן שונה – היו מגיעים למקום יותר מתקדם בגיל יותר צעיר. לכן, אני ממליץ בחום להיות עם יד על הדופק בבחירת המורים והמוסדות אליהם אתם שולחים את ילדיכם.