זה התחיל לפני יותר מ-50 שנה ברומן שגרתי בין עולה חדש מאנגליה, שרצה ללמוד עברית ולחיות בישראל, למורה באולפן עקיבא בנתניה, שהעניקה לו יחס מיוחד ושיעורים פרטיים. מושאי הרומן, ניצה ורובין ספירו, השתקעו בלונדון ופיתחו כאן פעילות אינטנסיבית בתחום התרבות היהודית והישראלית, תחילה במסגרת ‘מכון ספירו’, (שלימים נפרד מהזוג המייסד ובמהלך השנים שינה את שמו ל-LJCC). בימים אלה חוגג הזוג ספירו 30 שנות פעילות בקרב הקהילה היהודית באנגליה ו-10 שנים במסגרת החדשה שהקימו מאז, ספירו-ארק.
הם הגיעו לאנגליה בעקבות פטירת אביו של רובין, ולאחר מספר שנים נסעו להודו, שם יזמו נטיעת מטעי אבוקדו, שבאותה תקופה נחשב לפרי המספק את כל אבות המזון. ההודים סרבו להסתגל למאכל המוזר והמהלך הזה כשל, אבל העיד על שאיפותיהן הפילנטרופיות של בני הזוג, שחזרו לאנגליה והתחילו בפעילות קהילתית.
משפחתו של רובין מאוד מפורסמת ברחבי אנגליה. תוכלי לספר עליהם?
הוריו של רובין הגיעו מליטא, התיישבו באירלנד וטיפסו במעמד החברתי והכלכלי כשפתחו חברה לייבוא מוצרי כותנה מארצות מזרח אירופה, אותם סיפקו לחנויות הגדולות ביותר. בני דודיו של רובין הינם מחזאים ידועים; פיטר שפר, כתב בין היתר את המחזה הידוע ‘אמדאוס’, שעובד לאחר מכן לסרט באותו שם, ושזכה בשמונה אוסקרים, ואנטוני שפר, שבין היתר היה גם תסריטאי של היצ’קוק.
רובין, היא מספרת, רכש את סיינט כריסטופר’ס פלייס שליד רחוב אוקספורד, ובזכותו השתמר אופיו הויקטוריאני של הרחוב, שזכה בתחרות יוקרתית הנקראת Britain In Bloom.
לניצה ולרובין יש שמונה ילדים ו-13 נכדים. לשאלה מה הוא גילה היא עונה אני אישה ללא גיל!. ילדיהם נושאים בתפקידים בכירים בעולם העסקים, המשפטים, הרפואה והתקשורת. ביניהם, אפשר לציין את מינקי (39), במאית ידועה באנגליה, שבין היתר ביימה את הסידרה הבריטית המפורסמת והמצליחה ‘סקינס’ – זוכת פרס הבאפטא. דורון, בעלה, מנהל מעדנייה בקנזל רייז בשם ‘מינקיז’, שהייתה מועמדת לפרס בסדרת הטלוויזיהLocal Food Hero.
ספירו ארק היא עמותה המפיצה את התרבות היהודית על כל גווניה. העמותה יוזמת קורסים ללימוד אידיש, ערבי תרבות, וטיולים בעקבות היסטוריה יהודית באנגליה וברחבי העולם. הפעילות הזו הקנתה לניצה ולרובין ספירו את המקום ה-37 מבין האישים המשפיעים ביותר על יהדות אנגליה על פי ה’ג’ואיש כרוניקל’. לפני שלוש שנים, בערך, פתחו הזוג ספירו מחלקה ישראלית בשם ‘צוותא’ בספירו ארק, אותה מנהל שגיא הרטוב, ובמסגרתה מתנהלת פעילות עניפה המיועדת בראש ובראשונה לישראלים בלונדון.
מטרת העמותה היא להכיר את היהדות שלא מהזווית הדתית. יש אנשים שרוצים להכיר את המקורות שלהם, ובעולם של אנטישמיות אנחנו זקוקים לחברים ולא לאויבים. לא חייבים להתגייר, אבל אפשר לאמץ גישה חיובית למקורות. יותר ממחצית האוכלוסייה היהודית בכל התפוצות יודעת על יהדותה, אבל לא מכירה את ההיסטוריה היהודית, ולכן קל להם ‘לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה’. אנחנו הולכים בכיוון של התבוללות מוחלטת.
אם כך, קהל היעד העיקרי שלכם הוא מי שיש בו קירבה מסוימת ליהדות?
ממעוף הציפור יש איזון בין הקבוצות שאנחנו פונים אליהן. הפעילויות אמורות לענות על כל הצרכים של החברה, אבל בגלל שהתדמית של ישראל גרועה, הקמנו את ‘צוותא’ שתעסוק במיוחד בחשיפת הצד האחר של ישראל שאינו מוכר, כמו למשל ארגון התחרות הבינלאומית למוזיקה ישראלית.
ומה לגבי הישראלים שחיים בלונדון?
הקהילה הישראלית היא המגובשת ביותר. ישראלים מדברים עברית ומורישים לילדיהם את התחושה שהם ישראלים. אלה דברים חיוביים לגבי שמירה על המורשת, אך הדבר השלילי הוא שהם מסוגרים בתוך עצמם. יש כאן מידה של התבדלות, שלפעמים מתורגמת על ידי היהודים האנגלים כשידור של עליונות. התוכניות שלנו פתוחות לישראלים וללא ישראלים, והמטרה היא להפגישם ולהראות שיש יותר מהמשותף מאשר מהמבדיל. לצערנו, אחוז הישראלים המגיע לכאן הוא נמוך, אבל מי שמגיעים הם השמנא והסלתא של הקהילה הישראלית. אם היו מגיעים יותר ישראלים, התדמית של הישראלים הייתה משתפרת פלאים. מי שמוכן להתמודד עם נושאים שהם מעבר לקונצרט של שרית חדד עשוי להעשיר את עצמו.
כשדנים במולטי-קולטורליזם שלונדון היא ממרכזיו העולמיים, עולה גם השאלה המוסלמית וניצה בפעילותה בספירו-ארק נתקלת במוסלמים לא פעם. יש מוסלמים שהם לא חלק מתהליך האיסלמיזציה של אירופה, היא אומרת. אנחנו עובדים מאוד קרוב עם הרבה מוסלמים, הרוצים להוכיח שיש גם מוסלמים מסוג אחר אשר איתם אנחנו עורכים סימפוזיונים, קונצרטים ומפגשים ציבוריים. כיהודים הכללות לגבינו הזיקו לנו לאורך כל ההיסטוריה. אנחנו צריכים להיזהר מהכללות על קבוצות אחרות
אידיש היא שפה נכחדת, מי לומד אותה?
יש צעירים שמעניין אותם להתקשר אל נושאים הקשורים בסבים שלהם, ויש גם לא יהודים, גרמנים למשל, שבאים בגלל הלשון שהיא דומה וגם בגלל ההיסטוריה.
אתם חיים מתרומות ובנוסף גם גובים תשלום דמי כניסה?
הכניסה חייבת להיות שווה לכל נפש, אבל אם מישהו בא ולא יכול לשלם – שלא ישלם. עדיף לנו שיבואו אנשים וייהנו מהפעילויות מאשר יישבו בבית.
אז איך חוגגים את יום ההולדת ה-30?
אמנים שעבדו איתנו – שרוצים להגיד לנו תודה ומוקירים את העבודה שלנו – באים לחגוג איתנו את יום ההולדת ותורמים מזמנם לערב הזה.