התמודדות מסוג אחר

לנרדה באוקספורד התגלגלתי במקרה. יום אחד צילצל הטלפון במערכת העיתון. אישה מקומית שהזדהתה בשם ארנה, ביקשה ממני לעזור לה לאתר איזו ישראלית שגרה באנגליה. ארנה לא ידעה מה שמה של האישה. נאוה לבנה, אמרה. חוץ מהעובדה שהיא ישראלית – ידעה רק לספר לי שבנה, רותם, נהרג בפיגוע האחרון בטאבה. היא חיפשה דרך להביע בפניה תנחומים, מאחר ובתה, שעשתה עלייה לארץ לפני כמה שנים, חלקה דירה עם הבן המנוח בשנה הראשונה.

חיפוש קונבנציונלי לא הביא תוצאות. וכך נחלץ לעזרתי האינטרנט. ראשית, קראתי בעיון את הפרטים על הפיגוע, אך לא מצאתי איזכור לשמה, מלבד שורה אחת שציינה כי האם הגיעה ללוויה מחול, וכן את שמו המלא של הבן: רותם מוריה זל. קראתי כל דבר שפורסם אודותיו, והגעתי לטור אישי ומרגש שכתב גיסו, רונן שמיר, עורך חדשות בנענע. שלחתי לו אי-מייל, ותוך פחות משעה קיבלתי תשובה. שמה של האם הוא נרדה דלגליש, היא נשואה בשנית וחיה בעיר אוקספורד, ולא, אין לו את מספר הטלפון שלה – אבל היא מעצבת אופנה ואוכל למצוא פרטים באתר הבית שלה. מאחר ובשלב זה כבר הייתה לי היכרות אינטימית עם סיפור חייו ונסיבות מותו בטרם עת של רותם – מה גם העובדה ששם נישואי, דלגליש, הוא גם שם נישואיה – התעורר בי הרצון לפגוש אותה. גם החוש העיתונאי דרש סיפור. כיצד מתמודדת אם ישראלית בניכר עם אובדן ושכול, כשהיא אינה מוקפת במשפחה, קבוצת תמיכה, הנצחה, וכל עם ישראל.

נרדה גרה בעיר אוקספורד, אחד הסמלים הבולטים יותר של ההוויה והשפה הבריטיים. היא פורשת בפני את עולם הסמלים של חייה בו בחרה, ובתוכו היא צופנת גם את הטרגדיה האישית שלה. לבריטניה הגיעה במטרה ללמוד תקשורת מסוג אחר – עם ההוויה האלוהית, לה היא קוראת: האחדות (או האלוהות) שעבורה הוא האחד. העולם בו אנו חיים – אותו היא מכנה: ‘עולם התופעות’ – הוא הביטוי לאחדות. זו גם נקודת המוצא שעל פיה היא מסבירה לעצמה את מה שקרה לה באופן אישי, ושאותו היא הופכת לנכס ציבורי בראיון זה – למרות שרבים ימצאו אותו שנוי במחלוקת.

מאמרים קשורים

מדליקים נר לקורבנות

אוקטובר 9, 2015

מישהו מטפל בך?

יוני 7, 2006

חלום של נסיך

פברואר 8, 2014

אחווה ודו-קיום

נובמבר 29, 2012

רותם, אסף וחברם ג’וני נמש – היחיד מביניהם שניצל – ירדו לסיני לחופשה בסיני בחג הסוכות. בשריפה שפרצה בחושה שלהם בחוף קארמה, נשרפו כל חפציהם האישיים. הם החליטו לחזור מיד לישראל. בדך עצרו ליד מלון הילטון בטאבה. רותם ואסף נכנסו לשירותים. ג’וני נשאר ברכב. באותו רגע ממש התפוצצה מכונית התופת. השניים לא חזרו. רותם, שעסק במחשבים, חלם להיות קולנוען.

נרדה מעצבת אופנה לנשים, בשם Artwear. יש לה שתי חנויות. אחת באוקספורד והשנייה במרכז לונדון. ההחלטה לפתוח עסק של עיצובים מקוריים לנשים באה אחרי שראיתי את רוברט קילרוי בתוכנית בוקר מטופשת בבי.בי.סי שעשתה מהן צחוק היא אומרת. היא מדברת לאט – כל מילה שקולה. העברית כבר לא שוטפת בפיה – ומדיי פעם היא מחפשת מילה, או מעדיפה להסביר באנגלית.

נרדה (כמו נרד-בושם) עזריה, נולדה בכפר סבא להורים יוצאי עיראק. יש לה אחות, צעירה ממנה בשנה, שגרה בהאג הולנד (לא נשואה). עד גיל שבע עברתי ילדות רגילה. אחכ עברנו לירושלים, בעקבות לימודי אבי באוניברסיטה היא נזכרת. כשהורי התגרשו עברנו לקריית יובל. נשארתי עם אימא עד לשנה השנייה בתיכון, ובגיל 16 עברתי לקיבוץ גינוסר. מבחינה מסויימת אולי הייתי מרדנית היא מספרת. בגיל 12 ברחתי מהבית ועברתי את הגבול לירדן. הלכתי ברגל על פסי הרכבת מירושלים. זה סיפור שאני מקווה לתאר בסרט. אני רואה את עצמי משחזרת את המסע ההוא, על פסי הרכבת, ומספרת על חיי.

היא לא התגייסה לצבא. פחדתי מבעיות משמעת. אולי זו הייתה שגיאה. נרדה התחילה ללמוד ציור אופנה ותיכנון גיזרה. במקביל שרה במקהלת רינת – המקהלה הלאומית של ישראל.

בשנת 70 נישאה לצקי (יצחק) מוריה. ב-73, לפני מלחמת יום כיפור, נולדה הבת הבכורה, נשם (על משקל בגד) – עורכת באתר אינטרנט שנשואה לרונן שמיר, עורך בנענע. אחרי ארבע שנים נולד רותם.

בשנת 83′ התגרשנו, ואחרי כמה חודשים הילדים – בניגוד לכל המאמצים שלי לשמור אותם אתי – העדיפו לחיות עם בעלי. הוא שכר דירה בסביבה, והם היו בורחים אליו. לא התנגדתי כי לא רציתי להיות שוטרת. רציתי שהם יהיו אתי כי הם רוצים, ולא בגלל שזה נקבע עפ חוק.

באותה התקופה היא מסבירה, הרגשתי כמו שהעור שלי נקרע מעליי, מן כאב בלתי נסבל, כאילו שהם מתו אז. חייתי באבל, העוצמה של הניתוק הייתה אז. כמו מוות. קמתי בבוקר כי הייתי צריכה להתקיים. חזרתי לגזור, לתפור ולמכור.

הקשר של נרדה עם ילדיה נהיה מרוחק. לרותם הייתי יותר קרובה, מבחינה מסויימת. הייתה לי בעיה אתו כי הוא היה דברן כפייתי. רציתי שיהיה לו דיבור קומוניקטיבי. שהוא ידבר אתך ולא אלייך. בביקורו האחרון אצלי, לפני כשנתיים – ושהיה ארוך במיוחד – הייתה לי הפתעה נעימה לגלות שהיה בו צד רוחני, אל אף שהיה חילוני אתיאיסטי, עפ הצהרתו. רותם היה עירני מבחינת מודעות פוליטית. מצד אחד הוא היה בעד השלום, וכעס על אלה מחבריו שאיבדו את התקווה להשגת שלום עם הפלסטינים אחרי ה-11 בספטמבר – ומצד שני, כשהיה צופה במדיה הבריטית, שהיא מאוד משוחדת נגדנו, היה מתרגז.

מי אני, מה אני ולאן אני הולכת.

פילוסופיה של החיים

עוד לפני הגירושים הצטרפתי לאחת השלוחות הגורצ’בליות, עש מיסטיקאי מקווקז שחי לפני למעלה ממאה שנה ושכתב את הספר החיפוש אחר המופלא. עסקנו בתכנים רוחניים ללא זהות דתית.

נרדה טוענת כי האדם מדיום מעצם היותו אדם. הבנתי שהמשיכה למיסטיקה היא חלק מהמהות שלי היא מסבירה. בשנת 87′ הייתי על פרשת דרכים. ואז שמעתי על בית הספר בשארה (הבשורה) סקול אוף אינטנסיב איזוטריק אדיוקיישן, בצפון אנגליה על גבול סקוטלנד.

מה לומדים שם?

הקורס הראשון נוגע בקיום ההוויה. באהבה המוחלטת והבלתי ניתנת לחלוקה. בשאלות: מי אני, מי זה אלוהים מה זו אחדות, מה הקשר בין הביטוי והיישום מבחינת ראיית מבט שלי על עצמי. הכוונה לא להתפתחות אישית מבחינה פסיכולוגית.

מי מגיע לקורסים?

אנשים מכל העולם, גם המון ישראלים. הייתה פעם כתבה על המקום בגלל בחורה שהייתה ציירת. נדמה לי שנהייתה מפורסמת. כל אחד יכול להתקבל בתנאי שמצבו הנפשי יציב.

ביהס קיים כמעט 30 שנה. הקורס ארך חצי שנה. אתה חי עם מעט מאוד מגע עם החוץ, מקבל מגורים ושש ארוחות ביום היא מתארת.

את בעלה השני, גרהאם דלגליש, הכירה כשחזרה להשלים קורס נוסף באותו המקום. הקורס השני, לדבריה, מבוסס על שיחות. ביטוי בשיחה בא ממקום שבו באה התנועה של הדיבור במקור, לא מתוך ידיעה אינטלקטואלית. יש הרבה מקום לשתיקה. הדיבור בא מתוך שתיקה! היא קובעת. עם גרהאם, שהיה מדריך בקורס, נוצר קשר אחרי שקיבלה מסרים רוחניים שהוא המיועד לה. לשניים יש כיום בת, חנה (13).

את חיה היום עפ אותם העקרונות?

איך אפשר לא. הידיעה שיש רק הוויה אחת בלתי ניתנת לחלוקה או להגדרה, נותנת לזה יישום מאוד מוגדר. זה לא מה שאני חושבת עכשיו, שאני צריכה לעשות ככה וככה. המעשה לא בא כתגובה.

אבל לא קל לחיות ככה?

הכי קל. זה פוטר אותך מהמרירות. אם אתה מחובר למקור שלך, למה לא לתת למקור לעשות את זה?

ברגע המוות של רותם זה מה שעלה בי. זה מה שהחזיק אותי. גם בלוויה לא בכיתי. הייתי היחידה שלא בכתה.

תסבירי?

כשקיבלתי את ההודעה הרגשתי שאני נכנסת לכונכיה של עצמי. מה שעד עתה נחשב כידיעה תיאורטית – בא כוודאות מוחלטת שיש רק זהות אחת. למרות שזה נשמע מזעזע- גם הזהות שלה רוצח והנרצח. לא שהם אותו דבר – אבל יש להם זהות אחת.

תמיד שמעתי אנשים שאומרים: אף פעם לא חשבתי שזה יקרה לי! אבל אני לא חשבתי שזה לא יכול לקראת לי. אני גם לא חושבת שיש מישהו בישראל שלא חושב שזה לא יכול לקרות לו, ואיך הוא יגיב. מה שאותי עניין זה, אם זה יקרה לי – האם אני אהיה באותו מקום של החוזק והוודאות באחדות. שאני לא אגיד: ‘אהה, אם זה קרה אז אין אלוהים’ – כמו שהרבה אנשים אומרים.

אחרי שידעתי שרותם מת, הייתה לי תחושת התעוררות. רציתי לדעת הכול. מה קורה, מי זה האל קאעידה הזה…. ולדבר עם כל העולם על האחדות והאהבה. הבת שלי ישבה מכווצת ושאלה: אבל, למה?. אנשים אחרים שאלו את אותה שאלה. לא הייתה לי אפשרות להגיד למה, כי זה היה פוגע בהם ומרחיק אותם ממני.

זה משנה לך מאוד מי היה אחראי לזה?

בכלל לא. פשוט רציתי להבין את החשיבה. לדעת מי מאחורי זה. לא כדי לדעת אם זו פעולה של אל קאעידה או ארגון אחר. אל קאעידה לא נותן חיים ולא לוקח אותם – אפילו שזה נראה כמו פעולה שלהם. בעולם התופעות, כשאדם נותן סיבתיות ברמה האבסולוטית – אז הוא משאיר פתח למקום שהוא גם מפחד ממנו. כל דבר שאתה פוחד ממנו אתה נותן לו שלטון עלייך.

הפחד מאל קאעידה משעבד אותנו?

כל דבר שאתה פוחד ממנו ונותן לו סיבה מוחלטת – אתה גם נותן לו סיבה משנית. אם אתה לוקח את הסיבה הראשונית שהיא כל כולית של כל סיבה – זו גם הסיבה בכל סיבה. אני אוהב להיות ידוע! הגורל מבחינה מהותית היא כמו היעד שלך. באנגלית זה כמו:Your destiny is your destination !

טרור בא מתוך סלקציה של אלה שלא יכולים לסבול את האחדות. עם השפיעה הקבליסטית הרווחת כיום בעולם, מתעוררים גם הכוחות האפלים.

היית מוכנה לדבר עם מי ששלח את הפצצה שהרגה את בנך?

כן, גם הייתי מוכנה לדבר עם מי שביצע את הפקודה.

מה היית אומרת לו?

תלוי. מה שהיה בא…

הייתה לך איזו תחושה לפני זה?

שבועיים לפני שרותם נהרג הייתה לי מועקה מאוד חזקה ובלתי מוסברת, ושני חלומות שאחד מהם קשור בטוני בלייר ולמוות של רותם. אבל אני מנועה מלדבר עליו.

עד עתה כתבה נרדה למעלה מ-40 שירים, רובם לאחר רצח בנה. היא מקווה שיום אחד תמצא מול שיסכים להביא אותם לדפוס. את השיר הזה כתבה נרדה כמה חודשים לפני שרותם נרצח בפיגוע בטאבה.

הו אחמד

אין דבר שביכולתי לעשות או לומר

כדי למנוע את כוונתך

לפוצץ את עצמך

עם אלה שאתה שונא.

אבל הייתי רוצה שתדע

בכל אופן

שבסוף תפילתך האחרונה

כאשר אתה מסובב את ראשך

לימין

ואומר

אסאלמו עלייכום וורחמתולה ווברכתוהו,

ברכת אותי גם כן!

כי אני שם, על ידך,

עם כל האנושות

כי ריבונך הוא נשמת אפי.

אחר כך,

כאשר אתה מפנה את

ראשך

שמאלה

וחוזר בפעם האחרונה

אסאלמו עלייכום וורחמתולה ווברכתוהו,

אני שם גם כן,

עם כל העולם

בגלל שלכל שתפנה

שם פני ריבונך

וריבונך הוא נשמת אפי.

אפילו כאשר

ידייך ומצחך נוגעים

בארץ

ואתה אומר לריבונך בתחושה של הגשמה

עמוקה: הוא,

לפני הרחים האחרון שלך,

אנחנו כולם שם,

מתחתיך,

כשמצחנו וידינו ובירכינו

ובהונותינו

נוגעים בשלך מתוך הקרקע.

אז רק לפני שאתה לוחץ על הכפתור

דע שאני תמיד בינך לבין ריבונך

בגלל

שהוא נשמת אפי.