מאי 1979 היה חודש בלתי נשכח. יומיים לפני סוף החודש נולד בלונדון בני הבכור. ישי יצא לאוויר העולם בטיימינג מעולה, כאילו ידע שהוא בתחרות עם מישהו על תואר גיבור היום. הוא נולד בבוקר והקדים בכמה שעות את טרבור פרנסיס, שבערב הבקיע את שער הניצחון של נוטינגהאם פורסט נגד מאלמו בגמר גביע אירופה לאלופות. אם ישי היה מחליט במקרה לעזוב את רחם אימו דווקא באותו יום, הוא היה מסתובב כיום כאשר בתעודת הזהות שלו כתוב אלן או סמי או גורדון או פרנק או בריאן. אולי אפילו וומבלי.
עלי מוהר ואיל מגד, קולגות, חברים ושרופי, שלא לומר שרוטי, מנצ’סטר יונייטד, באו ללונדון לגמר. מגד, העיתונאי והסופר, עבד איתי בעל המשמר זצל. בגלל ההריון המתקדם של אשתי, שמחתי לתחוב לכיסו את הכרטיס שלי לתא העיתונות. איל הגיב כמי שזכה בפיס. אבל את הכסף, גם הוא ידע, סופרים במדרגות. במקרה זה בדיוק 39 מדרגות עליהן מטפס הקפטן המנצח כדי לקבל את הגביע מנציג בית המלוכה.
מוהר, העיתונאי והמשורר, ליווה במבטו את דמותו הנעלמת של איל במעלה השביל אל תחנת האוטובוס בהנדון סנטרל, ושקע עמוק בכורסה בביתי. הסלון הפך לחדר האטום: דלת סגורה, טלוויזיה, בירה, צ’יפס, פיצוחים (הם הביאו, מהארץ). משחקנו היה מבצרנו.
מוהר היה דרוך, נרגש, כמעט חיוור. לא שמעתי ממנו אף נפרק אותם. כמו כל אוהד אמיתי ביום דין, החרדה הטרידה את המנוחה. הם חייבים לעשות את זה, הרי לא יתכן שנסענו 5000 קילומטרים ולא נחזור עם הגביע, הוא אמר וציפה לאישור או לפחות לתמיכה מהמארח שלו, אוהד ניטרלי, שלנוכח האמוציות הללו לא יכול היה להישאר אדיש. רציתי לראות לידי חבר שמח. לא הייתה לי איפוא בעיה לטפס, לשעתיים, אל העגלה שלו.
כבר אחרי 13 דקות נרגע מוהר והפסיק לחשוש. כמו שנאשם המקשיב לפסק הדין שקורא השופט, מבין כבר בפסקה הראשונה את השורה התחתונה ומתחיל להשלים עם רוע הגזירה, כך אורחי היקר, שתקע עיני עגל במסך ומלמל משהו על המציאות המרה מכל דימיון כאשר בריאן טלבוט העלה את ארסנל ל-0-1. שתי דקות לפני ההפסקה קבע פרנק סטייפלטון 0-2 לתותחנים, ומוהר עבר לדאגה מסוג אחר: מה עושים כדי להציל את מגד, ומה הסיכוי שהוא יתנער מהטראומה וישוב להנדון ולנתבג בריא ושלם.
המחצית השנייה התנהלה בעצלתיים. פתחנו את הדלת, הודענו לאישה ולכרס בין שיניה על תרגולת חזרה לשגרה, ודיברנו על פאבים (איפה הכי טוב להטביע הערב את היגון), מסעדות ותיאטרון (החיים). גורדון מקווין קצת עצר לנו את התנופה בדקה ה-85, עם שער מצמק לזכות יונייטד, שנראה תלוש לחלוטין, ומדכא באיחורו (עכשיו באים?) וחוסר משמעותו בעליל.
אבל ארבע דקות לאחר מכן ודקה לסיום, צרח ג’ון מוטסון בשידור הבכורה שלו מגמר הטורניר הוותיק בתבל, הכדור אצל סמי מקילרוי, הכדור עדיין אצל מקילרוי. וכאשר האירי השלים את הסלאלום אל תוך הרשת של ארסנל (2-2), לא היה ברור מי משתולל יותר החבורה באדום על כר הדשא, או עלי מוהר אצלי בסלון. הזעקות והקפיצות שלנו איימו לעקור את צירי הדלת ולזרז את ציריה של מרים. במרחק קילומטרים ספורים מאיתנו, הותירה שמחת בית השואבה של איל, שכללה דילוגי אושר, קפיצות קמיקאזה ופריקת עול צברית טיפוסית, רושם חסר תקדים ובל יימחה על תא עיתונות אנגלי מכופתר שלא ראה דבר כזה עד אז, ולא התאושש עד היום.
אבל אז היה תורה של התפנית הגדולה בעלילה, זו שהפכה את הגמר של 1979 לדרמטי בכל הזמנים. 40 שניות בלבד חלפו מהאקסטזה האדומה (והכחולה-לבנה) ועד שליאם בריידי שעט משמאל, ואלן סנדרלנד קבר את כדור ההגבהה שלו ברשת. 2-3 לארסנל. בהנדון קבר מוהר את ראשו בספה ואחר כך בשטיח. בוומבלי נותר מגד קבור שעות בכיסאו. לקח לו עידן ועידנים להרים את עצמו ולהתנייע לעברנו. לקח לו עוד כמה ימים להתיישב ולכתוב את הסיפור (שהיה לספר) גמר גביע, שזכה בפרס ראשון בתחרות ב-1980 ונכלל גם באנתולוגיה ההולנדי של עכו שיצאה לאור ב-2004. לקח לנו רבע התקף לב וחצי התקף חרדה עד שראינו אותו נושא את אבריו השמוטים ומופיע מעבר לעיקול, מתנפל על חיבוקינו וניחומינו חסרי התועלת.
לקח לארסנל ולמנצ’סטר יונייטד 26 שנים לחזור לגמר הגביע האנגלי בקרדיף, שהפעם היה דרמטי מסיבה אחרת (דו קרב פנדלים ראשון בתולדות הגמרים) אבל הסתיים עם אותה תוצאה: ניצחון של ארסנל בבעיטה האחרונה במשחק. עבדכם הנאמן שידר את המשחק הזה מהאולפן בתא. איל מגד חי בירושלים, עלי מוהר נשאר במרכז. שניהם כותבים ואוהדים באותו כישרון ובאותה עוצמה. ישי צפה בגמר בדירתו בישראל. מעניין אם במאי 2031 הוא יכתוב משהו על מאי 2005.
