הצמיחה והשגשוג בישראל מבוססים על תעשיית הסטארט-אפים ולכן עלולים להתנדף בכל רגע. כלכלת ישראל חזקה אך מנועי הצמיחה שלה חלשים ממה שנדמה – זוהי הכותרת פרי ניתוח כלכלי שהכין האקונומיסט בגליון שיצא בשלישי באפריל לקראת חגיגות שנות ה-60 למדינת ישראל. המגזין מותח בקורת חריפה על כלכלת ישראל ומציג את המשק הישראלי בצבעים קודרים. לטענת האקונומיסט, הצמיחה בישראל מובלת עי סטארט-אפים ופיתוח טכנולוגי ואיננה נחלת כלל התעשיות במשק שרובן מסורתיות. ותעשייה זו, על מהנדסיה וחברותיה, עלולה להתנדף מהאזור עם שינוי התנאים וההתפתחויות בשווקים העולמיים. כמו כן, אף על פי שתעשיית ההיי-טק הישראלית אכן מצטיינת בהקמת סטארט-אפים מוצלחים, היא מתקשה מאוד בליוויים עד למעמד של חברות ענק. לכן, רוב הסטארט-אפים הישראלים נמכרים בשלבים מוקדמים יחסית ומשקיעים זרים נהנים מפירותיהם.
האקונומיסט מאמץ את ההערכה שהיכולת של ישראל ליהנות מהבום באינטרנט הייתה הזדמנות חד פעמית. הטכנולוגיות החדשניות של המאה הנוכחית לא יהיו באינטרנט אלא בביוטכנולוגיה, ננו-טכנולוגיה, חומרים חכמים ואנרגיה חלופית – תחומים שהצבא הישראלי לא השקיע בהם מעולם והידע בהם מגיע מהאקדמיה. גם האקדמיה בישראל סובלת מתקציבי מחקר מגוחכים בהשוואה לעולם הרחב, מה שמטיל צל על היכולת של ההיי-טק הישראלי ליהנות בעתיד ממגמות ההתפתחות בכלכלה הגלובלית. מתחת לזוהר שמעניק ההיי-טק למשק הישראלי, קובע האקונומיסט, מסתתר משק שהוא מעט בלוי. נכון, שלישראל יש כמה הצלחות בנישות כמו תרופות גנריות, נשק, חקלאות וטיפול במים – אבל התעשייה המסורתית בה מועסקים מחצית מהעובדים במצב גרוע. הפריון הממוצע בתעשיה הישראלית הוא חצי מהפריון האמריקאי.
התפקוד הלקוי של המערכת הפוליטית בישראל התיש את הכלכלה, הקצין את הסכסוך הטריטוריאלי עם הפלשתינים, פגע בתכנון לטווח הארוך, הוביל לתכנון שגוי של תקציבים, החליש ראשי ממשלה ועירער את יציבותן של ממשלות ואיפשר לאנשים אנונימיים וחסרי כישרון להגיע לעמדות השפעה מכריעות. ההתמקחות הפוליטית התמידית, קובע המגזין, מעוותת ומונעת את ביצוען של רפורמות חשובות והמערכת הפוליטית הישראלית, מטבעה, אינה יכולה לתפקד.
באקונומיסט מתייחסים גם למשבר הפוקד את מערכת החינוך בישראל, ומזכירים כי בישראל קיימים הפערים הגדולים בעולם בין תלמידים מצטיינים לתלמידים כושלים. בהקשר זה, מצויין כי דוח דברת לטיפול בחוליי מערכת החינוך אינו מיושם ברובו. בעוד שההוצאה לחינוך בישראל דומה לרמה הממוצעת בעולם – התוצאות הן מהגרועות ביותר בעולם: ישראל מדורגת במקום ה-57 במבחני פיזה הבינלאומיים בתחום לימודי המדע. הפער בין התלמידים הטובים והגרועים הוא הגבוה בעולם וכל אלה הם סימנים רעים עבור מדינה שאין בה משאבי טבע ונשענת רק על ההון האנושי שלה.
המדינות הכלכלית בישראל, במיוחד על רקע הפערים הכלכליים והחברתיים הגדלים, היא הרבה יותר מפגיעה בחינוך הילדים ובעיות בשוק הדיור. המדיניות הזו משפיעה ישירות על יציבותה הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל, ומובילה לכך שהעושר החדש בישראל מרוכז בידי מעט מאוד אנשים. למרות ארבע שנים רצופות של צמיחה חזקה בכלכלה הישראלית, שיעור המשפחות מתחת לקו העוני נותר ללא שינוי, באיזור ה-20%. ושיעור הילדים מתחת לקו העוני עומד על 36%.
נטל נוסף על הכלכלה הישראלית, מציינים באקונומיסט, הם החסמים הבירוקרטיים הגבוהים שעדיין קיימים בה. הפורום הכלכלי העולמי דירג בשנה שעברה את ישראל במקום ה-17 מבין 131 מדינות, אך ציין את הפער העצום בין הקידמה הטכנולוגית לבין הבירוקרטיה והקושי להוציא אל הפועל במהירות עסקים בישראל. האקונומיסט חוזר ומזכיר את הוועדים הגדולים והאיגודים המקצועיים כמכשול עיקרי של התפתחות הכלכלה. הוא מייחס את הכישלון בחינוך בבתי הספר לוועדי המורים שלא מאפשרים גמישות ניהולית ואת הכישלון באוניברסיטאות לחוסר היכולת למשוך כוחות איכותיים באמצעות שכר דיפרנציאלי. היכולת של הוועדים הישראלים להפריע הוא תוצאה של המורשת הסוציאליסטית. להסתדרות יש עדיין כוח גדול בסקטור הציבורי. נמלים, שדות תעופה ושירותים חיוניים סובלים משביתות תקופתיו המכבידים על הסקטור הציבורי בישראל.
גם היעדר החוקה וחוסר יציבותן של הממשלות בישראל, לפי אקונומיסט, יצרו ואקום שלטוני שבית המשפט העליון, בראשות נשיאו לשעבר אהרון ברק, ניסה למלאו באמצעות מתן פרשנות כאילו-חוקתית.
הצורך של ישראל להילחם על חייה מיד לאחר היווסדה, מציין המגזין, מנע ממנה להרכיב מודל פוליטי ראוי והותיר על כנו את המודל הנוכחי, שכמוהו מפעילות רק מדינות מעטות בעולם. בשעותיה הרעות ביותר, קובע המגזין, מאיימות בעיותיה של המערכת הפוליטית על ביטחונה של ישראל: כאשר עשרות אלפי מתנחלים קובעים במשך 40 שנה את מדיניותה של ישראל בשטחים או כאשר אהוד אולמרט העניק לעמיר פרץ את תיק הביטחון, רק משום שהעדיף לשמור את תיק האוצר בידי מפלגתו.
לסיכום מציין האקונומיסט שאי היציבות הפוליטית, המגזר הציבורי הגדול, עודף בירוקרטיה ואיגודי עובדים חזקים, הם הגורמים המקשים על המשק הישראלי.
