שתי נשים מבוגרות ומוזנחות יושבות בתוך בית ענק ומפואר שידע ימים טובים יותר. ברקע עובד צוות צילום על הפקת סרט, כנראה פורנוגרפי. הנשים נראות מרוצות למדי ואחת מהן סורגת ללא הפוגה. כך נפתח המחזה החדש של אלן בנט, People, הגדוש בטיפוסים מעניינים ומגוונים ומצליח באופן הומוריסטי להעביר גם ביקורת חברתית. המחזה בוחן בדרך משעשעת ומקורית את אחד המוסדות הידועים והמוכרים של התרבות האנגלית, ה- National Trust – מוסד שמתמחה בשימור ושיפור בניינים ואתרים ישנים וחשיפתם לציבור הרחב.
העלילה מתרחשת בדרום יורקשייר באותו בית מוזנח מלא בהיסטוריה וסיפורים מיתולוגיים, כמו זה על בעל הבית שאירח בחדר הביליארד שלו את מיטב הסופרים ואנשי הרוח של המאה ה-19 ואלה נהגו להשתין בצנצנות עתיקות כדי לא להפריע לרצף המשחק…
כיום גרה שם אחת מבנותיו – דוגמנית ונערת זוהר לשעבר בשם דורותי, שבעקבות משבר נפשי חזרה לגור שם יחד עם חברתה/שותפתה, איריס. אחותה של דורותי, ג’ו?ן, ארכידיקנית לסבית בכנסייה האנגליקנית, מעוניינת להעניק את הבית ל-National Trust. אך דורותי מעדיפה לתת לבית וגם לעצמה להזדקן בכבוד, ומוחה נגד השינוי החברתי שחל באנגליה משנות ה-80′ ובו לכל דבר יש מחיר ואם אין לו מחיר – אין לו ערך.
למרות עליות ומורדות במחזה ובהפקה, הבימוי של ניקולס הייטנר קולח ומשעשע. פרנסס דה לה טור (הארי פוטר הוגו והצגות, כמו נערי ההיסטוריה של בנט ובואינג בואינג) מצוינת בתפקיד דורותי ומשלבת באופן מוצלח הומור יחד עם כאב על תקופה שחלפה לבלי שוב, גם בחייה וגם בחיי אנגליה.
את בת לווייתה האקסצנטרית, איריס, מגלמת לינדה באסט – שחקנית בריטית נהדרת ומצחיקה. לצידן יש צוות חזק במיוחד של שחקני משנה.
התפאורה של בוב קרולי מרשימה, בעיקר בטרנספורמציה המדהימה והמהירה של שיפוץ הבית. יחד עם שינוי זה של הבית, אנחנו חווים את השינוי שעברה החברה שלנו, שבה כבר אין יותר מקום לסתם בתים.
