אנחנו קובעים להיפגש בבית הקפה האופנתי Daylesford בנוטינג היל, השכונה שבה מתגוררים השחקנית, רומי אבולעפיה (30) ובן זוגה, המפיק והבמאי בן גלעדי (28), כבר ארבעה חודשים. מקסים כאן, נכון?, היא שואלת, והוא מוסיף: באמת מקום מדהים. כשמסתכלים על שניהם מהצד, נראה שהם זזים ומתנהלים כאחד, כאילו היו יחד מאז ומתמיד ולא נפגשו לפני פחות משנתיים. אחרי שהם מתמקמים, אני מברכת אותם על הזכייה בפסטיבל ברלין.
רומי: תודה רבה! בדיוק חזרנו משם עם Anywhere Else. בעצם זה היה מקום מושלם להקרין בו, כי זה סרט די אוטוביוגרפי על החיים של הבמאית, אסתר עמרמי ובעלה הגרמני. הסרט מספר על צעירה שחיה בברלין עם בן זוג מקומי ומשברי הזהות שהיא עוברת, שהופכים ליותר מורכבים כשהם מגיעים לביקור בארץ.
בן:
רומי: לא חששתי בכלל. חנה היא מאוד מקצועית ומאוד אימהית ויצא לנו להגיע לרגעים מאוד אינטימיים שלא היו לנו בארוחות המשפחתיות איתכם (היא משיבה לבן).
אני מרגישה מיותרת, אתם מראיינים אחד את השני… זה תמיד ככה?
בן: אנחנו לא רק זוג, אנחנו משתפים פעולה גם בתחום המקצועי ומוצאים אינטרסים משותפים. כשאני נוסע לחפש במאים לסרטים שאני מפיק, רומי מחפשת הפקות שיעניינו אותה וכשהיא נוסעת לפסטיבלים, אני מחפש רעיונות.
רומי: מהרגע שהכרנו, אנחנו משתפים פעולה. לפעמים זה רשמי ולפעמים לא. אנחנו קוראים תסריטים יחד וזה תהליך יצירתי. כשהיה לי בן זוג איטלקי שצילם את הסרט שלי, זה היה סיוט כך שזה מאוד תלוי בסוג האנשים, אז אל תנסו את זה בבית.
בן: לנו זה עובד. מאז שנפגשנו, אנחנו עובדים על משהו יחד ואפילו רק כשהכרנו והיא התחילה לעבוד על ‘אלנבי’, הייתי איתה בכל השלבים של ההכנה לתפקיד.
אפרופו ‘אלנבי’, את משחקת שם חשפנית ויש בה לא מעט סצנות מאוד נועזות. איך הייתה ההתמודדות כזוג?
בן: זה יכול היה לעורר קנאה, אבל היה לי נוח מאוד עם ‘אלנבי’. זה היה ממש כשרק התחלנו לצאת. עכשיו אולי הייתי מרגיש אחרת, כי נראה לי שאולי אתה פחות רכושני בתחילת היחסים. וגם, יש לי משהו ספציפי עם רומי שאני נורא אוהב לראות אותה בעולם. את העצמאות שלה. זה מאוד ריגש אותי וידעתי שהתפקיד יעשה לה מאוד טוב.
רומי: מאוד קשה לחיות עם בן זוג לא מפרגן. במיוחד במקצוע שאת חשופה ונורא תובעני רגשית. ‘אלנבי’ הייתה עבודה תובענית מאוד, גם מבחינה נפשית וגם מבחינה פיזית. חשפניות עובדות מאוד קשה, זו אתלטיקה. במשך שלושה חודשים הייתי באימונים עם מאמן אישי כדי לעצב את הגוף שיראה חזק והייתה לי מורה, חשפנית לשעבר, שלימדה אותי לרקוד על העמוד. מבחינה נפשית, היה מאתגר להסתובב במועדונים ולפגוש את הנשים שעובדות במקצוע יום-יום.
ולא הפריע לך להתפשט ולהיות כל כך פרובוקטיבית על הסט?
רומי: ממש לא. מאוד רציתי את התפקיד, הרגשתי שזה יכול לעשות דברים טובים לקריירה שלי. תביני שהתחלתי בתור שחקנית ילדה, בגיל 12, ואני חושבת ש’אלנבי’ הייתה ההזדמנות לעשות תפקיד שלא הייתי קוראת לו פרובוקטיבי, אלא מתייחסת אליו כתפקיד נשי מאוד מעניין – של דמות שמונעת על ידי אופי והייחוד של מי שהיא. הרגשתי שזו הזדמנות להתחיל דף חדש כשחקנית בוגרת. העירום והפרובוקטיביות זה תיבול, זה קישוט. ולכן, זה לא הפריע לי, זה רק העמיק את מה שהפך את הדמות למעניינת.
זה בהחלט שונה ממה שעשית קודם לכן בשבתות וחגים ודני הוליווד. מה בעצם הוביל לבחירה הזו?
רומי: ב’שבתות וחגים’ הייתי תלמידת תיכון שמשחקת בסדרת טלוויזיה, זה לא היה בשבילי מקצוע. עדיין הייתי ילדה מתבגרת שחושבת בין הסטים מה היא רוצה ללבוש לבית הספר. אחרי הצבא, הגעתי ללונדון ולמדתי קולנוע במשך ארבע שנים. כשחזרתי לארץ, רציתי לעשות בחירה של בן אדם בוגר. מהרבה בחינות אני מרגישה שנולדתי לעולם המשחק. אימא שלי עבדה בתחום, דבר הוביל לדבר וזה פשוט קרה. ואז באיזשהו שלב זה פשוט היה משהו שקשה לעצור. מין אבן מתגלגלת. כשבאתי ללונדון בפעם הראשונה, בגיל 20, זה אמר מבחינתי לעצור ולחשוב. כשאתה צעיר ואתה לא יודע מי אתה ומה אתה עושה – אתה לא שואל שאלות, אתה פשוט מקבל את זה כעובדה. אבל הייתי צריכה לעבור איזשהי פאזה כמישהי שעושה בחירות.
ולחזור ללונדון עכשיו זה מבחינתך עוד צעד בכיוון?
רומי: עברנו בגלל העבודה של בן. חברת ההפקות שלהם (AI-Film, בהנהלת אביו – איש העסקים אביב גלעדי, ה.ח) עשתה פרויקטים מדהימים, כמו הסרט ‘המשרת’ ועכשיו הם עובדים על החדש של סקורסזה (‘שתיקה’ – עם דניאל דיי לואיס ואנדרו גארפילד, ה.ח). אבל זה היה מאוד נוח בשבילי לעבור לפה, למרות שעדיין אני עובדת בעיקר בארץ כשחקנית. מאחר ואני גם במאית-עורכת, זה משהו שאני מחפשת לעשות כאן. מחפשת להתפתח בלונדון גם בתחום המשחק, אבל זה לא משהו שנורא חשוב לי כרגע. זו אופציה להתרחבות. לימודי הקולנוע פתחו עבורי המון אספקטים ואפשרויות. אני בו-זמנית שחקנית ועורכת וידיאו וזה לא סותר בשום צורה – זה ממש משלים. כמובן שבארץ זה היה חלק מהפרנסה.
אז בעצם אפילו כשאת נחשבת לשחקנית מוכרת ואהובה בישראל, אין בזה כסף?
רומי: אי אפשר להתפרנס מלהיות שחקן מסך בארץ, נקודה. זה שוק קטן מאוד ואין מספיק פרויקטים. אז אתה יכול להיות שחקן מוכר שיש לו עבודה בטלוויזיה או בסרטים, אבל אתה לא יכול לחיות מזה. כשעשיתי את ‘דני הוליווד’ חייתי מדהים, אבל זה נגמר ואתה מוצא את עצמך תמיד בין פרויקטים. יש תקופות שאתה עובד יותר או פחות, אז אי אפשר לסמוך על זה כמשכורת קבועה. זה מצער. ולכן, שחקני מסך צריכים לעשות עוד דברים. אני עבדתי כעורכת פרינלסרית ל’הוט’, ל’ערוץ 10′, ל’דיסני’….
אבל לפחות זה עולם זוהר, לא? יצא לך לשחק עם הלן מירן, עם ג’וד לאו וג’ולייט בינוש, זה בטח היה מדהים.
רומי: הלן מירן ממש מגניבה, אבל כשאתה עובד על סרט זר כשחקן, מה שחשוב זה מה שיש בין האקשן לקאט. כולם מאוד מקצועיים. מה שקורה מחוץ לפריים זה נחמד והיו לנו שיחות חולין, אבל באיזשהו מקום זה לא זוהר. יש את העבודה השחורה שגם השחקנים הכי גדולים עושים איתך את אותה עבודה. ובכלל להיות שחקן זה סיוט. זה חרא. כי כל הזמן אתה שם את עצמך תחת זכוכית מגדלת. זה כמו ללכת לראיון עבודה כל שני וחמישי ולא להתקבל. זה מבאס. זו עבודה קשה, גם כשעובדים ובמיוחד כשלא. אבל זה בדם שלי, אני חייבת את זה.
