כמו שם התערוכה, כך גם רון ארד הוא אמן ‘חסר מנוח’ – הוא ממשיך בעבודתו כרגיל ולא רואה שום צורך בהתרפקות על העבר. הסיכום הוא של הגלריה, לא שלי, הוא אומר, אני לא מרגיש כאילו שיש משהו לסכם. זה מין stock take כזה ואני כמובן הייתי מעדיף לעשות תערוכה רק של דברים חדשים, אבל מכיוון שהם גלריה ציבורית אז יש להם אחריות לגבי הקהל שלהם. יש להם תפקיד חינוכי ודידקטי, כאשר לי אין את האחריות הזאת.
מתוך כל העבודות שיצרת, יש אחת שהיא פיסגת הקריירה שלך מבחינתך?
אני לא מסתכל על החיים שלי בתור קריירה. בדרך כלל פסגות באות כשאתה עושה משהו חדש, כשאתה מסיים אותו ועובר אותו. הדבר האחרון היה מוזיאון העיצוב בחולון אבל הוא לא פיסגת קריירה. נכון לעכשיו זה מה שחגגנו בשבוע שעבר, ובשבוע הבא אנחנו עובדים על דברים אחרים.
רון ארד נולד ב-1951 בתל אביב, למד שנתיים בבצלאל (1971-73) ולאחר מכן הגיע ללונדון כתייר, שם נשאר ללמוד בבית הספר לאדריכלות AA היוקרתי (1974-79). הוא פתח את הסטודיו הראשון שלו בשם One Off בקובנט גארדן יחד עם קרוליין תורמן ב-1981, ושמונה שנים לאחר מכן הם התרחבו, העסיקו עוד עובדים ועברו לאזור צ’וק פארם, עם שם חדש: Ron Arad Associates, שם הוא עובד עד היום. ארד כיהן עד לשנה האחרונה כראש מחלקת העיצוב ב’מכללה המלכותית לאמנות’ בלונדון.
עבודתו המצליחה הראשונה היא ה-The Rover Chair מ-1981 – זהו כיסא מכונית ממוחזר (מסוג רובר) שמושבו רותך אל מסגרת מתכת מעוקלת, המשמשת כמשענת ידיים. ניתן אולי להגדיר עבודה זו כנקודת המפנה בחייו, אך ארד יתנגד בנחרצות לכל הגדרת נקודת ציון כלשהיא: נקודות מפנה ושיאים – אין כאלה דברים. אני מגיל שמונה אותו דבר. אל הסטודיו הראשון שלו, בו הוצגו שניים מכיסאות אלה, הגיע אדם במטרה לרכוש שישה מהם, והיה מוכן לשלם 99 פאונד עבור כל אחד מהם (פי שלושה מהמחיר שעלה לייצר אותם). אותו אדם היה מעצב האופנה הידוע, ז’אן פול גוטייה. מאז נודע שמו של ארד כמעצב ייחודי במעגלים הולכים ומתרחבים, באופן דומה לכיסאותיו, שהפכו למורכבים ומתוחכמים יותר עם השנים.
מה תפס את עיניו של ז’אן-פול גוטייה לדעתך?
זו עבודה שמתייחסת להרבה דברים – גם לארגונומיה, גם ל’רדי מייד’ באמנות, גם להיסטוריה של תעשיית הרכב, גם לאד-הוק… זו עבודה שהייתה ברת מזל – במשך שנה אף אחד לא שם לב אליה, ואז פתאום זה התפרץ. זו הייתה עבודה ראשונה שלי בעיצוב ריהוט, לא ידעתי אז שאני הולך להיגרר לזה.
פרוייקט מוזיאון העיצוב בחולון שארד הזכיר קודם, עשה כותרות עוד הרבה לפני שהוא נפתח לקהל הרחב – זאת בשל מספר סיבות: פתיחתו של מוזיאון עיצוב הראשון מסוגו בארץ, היותו המבנה הציבורי הראשון אותו רון ארד תכנן והשלים, וכן – בשל עיצובו המרשים, בייחוד על רקע משמים של כבישים מהירים ומגדלי מגורים. הוא עשה זאת בשיתוף פעולה עם האדריכל הישראלי, אסא ברונו, שעובד בחברתו. הבנייה נמשכה חמש שנים (2004-2009), הושקעו בפרויקט כ-11 מיליון פאונד ונעשה שימוש בשלושה טונות של פלדת קורטן באורך 4000 מטרים מרובעים. רצועות הקורטן עוצבו כספירלות שלא רק מעניקות למבנה את ייחודיותו – אלא גם מהוות את המבנה עצמו.
מה הייתה ההשראה לעיצוב המוזיאון?
אתה מתחיל עם זה שאתה מסתכל על השטח ומהר מאוד אתה מבין שאתה לא צריך להשתלב בין הקניון לאוטוסטראדה. אתה עושה בניין שהוא קצת אוטיסטי, שנראה מבחוץ כמו אובייקט עצמאי וכשאתה בפנים החיצוניות נעלמת. עשינו את המוזיאון הכי טוב שיכולנו לעשות.
יש איזשהו מוטיב חוזר של ספירלות במוזיאון וגם בשאר העבודות שלך.
אני חושב שלכל אחד יש את כתב היד שלו, דברים שמעניינים אותו, העדפות אישיות… אני לא יכול להצביע על מקור ההשראה. אפשר אחרי זה להסתכל ולהגיד באמת יש הרבה כאלה ויש כאלה, אבל כשאתה עובד – אתה לא חושב ככה.
ארד גדל בבית יצירתי. אימו, אסתר פרץ-ארד, ציירת מוערכת, נפטרה לפני חמש שנים, ואביו, גרישה ארד (93) הוא פסל וצלם, ואחיו, עטר ארד (65), הוא ויולן, מלחין ופרופסור למוזיקה ידוע המתגורר ופועל בארהב. אשתו של רון, עלמה, היא פסיכולוגית ויש להם שתי בנות – ליל (26) ודרה (17). ליל היא זמרת וכותבת שירים באנגלית, איתם היא מופיעה ברחבי לונדון (ראו הרחבה בעמוד זה).
יש לך הסבר לכל היצירתיות המשפחתית?
אני לא חושב שצריך הסבר ליצירתיות, כלומר, יש אנשים שמעניין אותם לעשות משהו והם טובים בזה. כל אחד הוא קורבן או נהנה מהמקום בו הוא גדל, אבל אני לא רוצה ללכת להגיד שום דבר שמונע למשל מאנשים שגדלו במקום פחות פריבילגי. איש איש ונסיבותיו. אני מאמין יותר בדמוקרטיה – יש הרבה אנשים שבאים ממקומות הפוכים לגמרי ועושים דברים מדהימים.
אתה הולך לראות הופעות של ליל בלונדון?
כן, בטח שאני הולך לראות. גם בארץ הייתה לה עכשיו הופעה בלבונטין 7 וזה היה פנטסטי.
האם מפריע או עוזר לך להיות ישראלי בחול?
אני לא חושב שזה הפריע לי שאני ישראלי, אבל אני חושב שזה עזר שאני לא מפה – יש איזושהי איכות של אאוטסיידר בעבודה של הרבה אנשים יוצרים (שבאו מחוץ ללונדון. א.ג).
בארץ, בעיקר לאנשים שלא מכירים את העבודות שלך, לשם רון ארד יש קונוטציה אחרת – לנווט שנלכד בשבי. זה יצר איזושהי אי-נעימות עבורך?
אני נתקל בעיתונאים חסרי רגישות, למשל בגלובס, שם כתבו עליי מאמר, העורך שם בכותרת רון ארד – לחופש נולד, שלפי דעתי זה חסר טעם לחלוטין. כשאני נכנס לארץ אז השוטרת שלוקחת את הדרכון שלי, רואה את השם ומרימה את הראש, כשבדרך כלל היא לא מרימה אותו.
מלבד התערוכה עצמה ישנם אירועים נוספים הכוללים, בין היתר, גם ביקור בסטודיו של רון ארד – פרטים נוספים במדריך ובאתר אתר הברביקן.
הכישרון נשאר במשפחה
בתו של רון ארד, ליל ארד, היא זמרת, כותבת שירים באנגלית, שמופיעה בעיקר ברחבי לונדון, שם מתרחב קהל מעריציה וההכרה בה הולכת וגוברת. היא חתומה בלייבל האינדי הצרפתי, Notify Music, דרכו הקליטה את אלבומה הראשון באולפן של גיא קצב בסוהו, יחד עם מוזיקאי ישראלי נוסף, רועי ארז, שעובד איתה בשנים האחרונות.
שיריה הם מעין סיפורים המספרים על חייה של נערה לונדונית ומועברים באופן תיאטרלי.
האלבום אמור לצאת בקרוב וסינגל מתוכו – Who Am I – ניתן להורדה חינמית וחוקית ברשת. לפרטים נוספים:
