ישראל היא המדינה השלישית בעולם מבחינת רב-גוניות בהרכב האוכלוסייה. ההורים של רובנו לא נולדו בארץ והגיעו מרקעים שונים, והתוצאה היא ערב-רב של דעות ואמונות. לגיוון העצום והייחודי הזה מתווספת השונות הרגילה, שכל מדינה בעולם מתמודדת איתה: דתיים, חילוניים, מיעוטים אתניים, בעלי נכויות, מצב סוציו-אקונומי ואחרים, וכל זאת בצל מצב ביטחוני מאתגר. כולנו, גם כאן בלונדון, מרגישים ישראלים, אבל ההבדלים המובנים יוצרים לא מעט חיכוכים.
עמותת מרחבים, הפועלת לקידום אזרחות משותפת בישראל בקרב צעירים מרקעים שונים, מאמינה שהבעיות הנובעות מחילוקי הדעות הללו מסוכנות לקיומנו לא פחות מאשר האיום האיראני, מהמצב בעזה או מהגירעון בתקציב. הפיתרון, לדעת קברניטי העמותה, נעוץ בהכרת האחר, בקבלת השונות, בקידום הוגנות ובאמונה כי עם קצת עזרה אפשר לסדוק את קשיחותם של הסטריאוטיפים והגזענות, המושרשים עמוק בחברה הישראלית.
רגע לפני הפיצוץ
מייק פרשקר (בתמונה למעלה), מייסד ומנכל עמותת מרחבים, הוא איש חדור אמונה. הוא עלה מלונדון לישראל בשנת 1978 כשהיה בן 18, התגייס מיד לצבא, למד באוניברסיטה והשתלב במערכת החינוך היהודי-פלורליסטי.
את מרחבים הוא הקים ב-1998. אחרי שסיימנו לבנות ולהגן על מדינת ישראל, היה צריך ליצור רקמה אזרחית חזקה, הוא מסביר. היה ברור לנו שאם הדורות הבאים לא ירגישו בנוח עם רב-גוניות, הם יגדלו עם מוגבלות חברתית שתפגע במרקם העדין שאנו חיים בו. נשמע קצת כמו חלום אוטופי? פרשקר לא מתנגד להגדרה. לא מעט אנשים חשבו שהקמת מדינת ישראל היא חלום לא אפשרי, הוא מזכיר. פרשקר נע בין אופטימיות השמורה לאלו העוסקים בתחום החינוך, לבין פיכחון של מי שיודע עד כמה חייב המצב להשתנות: האלטרנטיבה לקבלת השונה היא מסוכנת, הוא אומר. ישראל לא תהיה חזקה יותר מהחלקים שמרכיבים אותה. זה לא משנה לסורים כמה טנקים יש להם, המדינה הרוסה כי הקבוצות השונות בחברה לא למדו לחיות יחדיו. חברה שלא יודעת להכיל שונות – אין לה עתיד.
ניר דופלר, חבר בוועד המנהל של מרחבים לונדון, סבור שהמצב חמור יותר: לא הצטרפתי למרחבים כי יש לי פנטזיות אוטופיות, אלא כי התחושה היא שהמדינה על סף משבר – המצב הכלכלי, החברתי, הדמוגרפי, היחס למיעוטים ולדמוקרטיה… ישנן דוגמאות רבות שמראות שזה מתבשל. במצב כמו שהוא היום, יש לפעול בדחיפות לפני שהפיצוץ יגיע.
להסכים שלא להסכים
הפחד מהשונה, כך אומרים, טבוע באדם. אנחנו לומדים לחשוש מהלא מוכר ולהזדהות עם מי שדומה לנו במראה, באופי ובדעות. בני האדם הם שבטיים בנטיותיהם, מסביר פרשקר. עד לפני כמה מאות שנים כל אדם חי בסביבה הומוגנית, עכשיו יש תערובת. אנחנו לא נהפוך פתאום לדומים, אז צריך ללמוד לחיות כשונים. הפיתרון, מבחינתו, הוא לא בהכרח להגיע להסכמה מוחלטת: בבריטניה, כחלק מהתרבות הדמוקרטית היותר ותיקה, מבינים שאי-הסכמה היא טבעית. בישראל אנחנו מאוד נלחצים כשאנחנו לא מסכימים אחד עם השני. צריך להבין שאפשר להרגיש בנוח, כל עוד אנחנו מקבלים את דעת האחר. תרבות דמוקרטית צריכה ללמוד להכיל את זה.
כחלק מתכניות החינוך של העמותה – שפותחו בשיתוף עם משרד החינוך הישראלי, משרד החוץ הבריטי, קרנות בינלאומיות וכמה ממשלות זרות – הוכשרו 1,500 גננות וניתנו להן כלים לעבוד עם הילדים. המטרה היא שכבר בגיל צעיר הם ילמדו להרגיש בנוח עם דעות אחרות משלהם. הן שאלו אותם ‘מה יותר טעים, פלאפל או פיצה?’ ואחרי שכל אחד אמר מה הוא חושב, המסקנה הייתה שבחברה רב-גונית לא צריך להסכים, אבל צריך לכבד שונות.
סדנאות חינוך הועברו גם למורים בכל רחבי הארץ כדי לקרבם לתרבויות מיעוטים. תלמידים אתיופים, לדוגמה, אפילו כאלה שהם דור שני בארץ, לא מסתכלים בעיניים כי זה נחשב אצלם לא מנומס. זה יכול לתת למורה את הרושם שהם לא מקשיבים, אבל בעצם יש להם דרך אחרת. חשוב שמורים יבינו את זה.
פרוייקט מעניין נוסף היה שילובם של כ-500 מורים ערבים מובטלים במערכת החינוך היהודית, על מנת לסייע לצמצם את מעגל האבטלה במגזר ולקדם חיים משותפים. אני זוכר את השיחות שהיו לנו עם משרד החינוך, מספר פרשקר. טענו שם שההורים יתנגדו והילדים לא יקבלו את השינוי. ואז בסוף השיעור אני רואה את הילד היהודי בכיתה ד’ רץ לחבק את המורה הערבייה שלו. זה נותן אנרגיות עצומות.
יש סיבה להיות אופטימיים
הרבה אנשים מיואשים ממצב החברה הישראלית. פרשקר, לעומת זאת, אפילו לא קרוב לנקודת השבר. הסבים שלי חיו בתקופה שבה היו ברחבי לונדון שלטים של ‘לא משכירים בתים לשחורים, יהודים וכלבים’. גם כשאני גדלתי כאן האנטישמיות הייתה מאוד מורגשת בבית הספר. עובדה שדברים יכולים להשתנות.
דופלר רואה דווקא את הישראלים בלונדון כמי שעשויים להניע את התהליך. בלונדון כמעט 60 אחוז הם מהגרים וזה עובד יפה, העיר הצליחה ליצור משהו מעבר למוצא האתני, הוא מסביר. גם אנחנו, כישראלים, לא מרגישים כאן מופלים או שאנחנו נמדדים על פי הייחוס ולא היכולת. אני מאמין שיש לנו הזדמנות להשתתף ולהעביר את המידע הזה הלאה, גם לארץ.
פרשקר מאמין שהתהליך כבר החל. גם ישראל מתקדמת בכיוון הנכון, הוא קובע. אני זוכר את היחס לחיילות כשהייתי בצהל, היום יושבים בכלא על דברים שאז היו נורמטיביים. גברים הולכים יד ביד ברחוב, יהדות רפורמית כל אלה מראים שיש סיבה להיות אופטימיים.
* למעוניינים לתרום או להשתתף בפעילות הארגון באנגליה, אנא פנו לניר דופלר:
