האם המונח הסברה פשט את הרגל? בישראל משוכנעים כי אנחנו יודעים להסביר – אבל מה לעשות, קהילת העולם לא מעוניינת בהסברים. ההסברה הישראלית – הנתמכת בארגוני היהודים בעולם – אמורה להסביר מצב קשה, בלתי נסבל, וכנראה גם בלתי נתפס, אך היא מקבלת קונוטציה מתנצלת. מתנצלת שאנחנו כאן? אולי הגיע הזמן להחליף את המושג הסברה במלחמה על דעת הקהל ולשנות את הטקטיקה: לא עוד מגננה אלא מיתקפה. כשמדברים על מלחמה, נפתח אשנב לשימוש מעניין ויצירתי במוח היהודי שממציא לנו פטנטים. קחו למשל את סרטו החדש של מל גיבסון: ייסוריו של ישו. לי אין שום כוונה לצפות בסרט הנל משום שהוא אלים ואכזרי מאין כמוהו, וכי ייסוריו של ישו מועברים באופן כה מוחשי, שצריך להיות מזוכיסט כדי לשבת ולהזדהות עמו. אבל עוד לפני שנפתח מסע יחסי הציבור לסרט עשו עמו חסד נציגי הקהילות היהודיות בארהב – ואחריהן החרו-החזיקו גם ראשי קהילת היהודים בבריטניה ובגרמניה. גוואלד הם צעקו בקול הכי רם: זהו סרט אנטישמי, אל תלכו לראות אותו. תגובה זו יצרה את התורים הארוכים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
לפעמים לא צריך להיות צודק. צריך להיות חכם. אפשר למצוא ברעה הזאת, שאכן מנשבת ממנה רוח אנטישמיות, גם אמצעי לתקיפה. זה מזכיר לי את הבדיחה הבאה. שמעון פרס ויאסר עראפת דנים בניסיון להשיג הסדר במזהת. אומר פרס: ערפאת ידידי, כשמשה הוציא את בני ישראל ממצרים, הם הלכו במדבר 40 שנה. יום אחד הם מצאו מעיין מים קטן. אחרי שרוו את צימאונם, התפשטו משה והכוהנים וניכנסו למים לשחות. כשיצאו – גילו שפלסטינים גנבו להם את הבגדים… כאן ערפאת קוטע אותו ומוחה: אבל ידידי פרס, לא היו בכלל פלסטינים אז במקום הזה. אהה… ענה פרס, עכשיו, אפשר להמשיך את הדיון מהנקודה הזאת…. אם הסרט של גיבסון מתקבל בעולם הנוצרי כפרק אותנטי בהיסטוריה של האיזור – אז תגידו לי, האם מוזכרים בסרט גם פלסטינים? או שמא הרומאים עדיין לא המציאו אותם? ואם אני לא טועה, מדובר בסרט שעלילתו מתרחשת במדינת היהודים שבשיטחה היו גם בית לחם, ירושלים והסביבה. פסח שמח!
