הקריקטורות של שריגלי מציגות דמויות נאיביות, כשלצדן אבחנות מבדרות על נושאים יומיומיים. כתב ידו ניתן לזיהוי באופן מיידי: מינימליסטי, מרושל, נוטה הצידה ומלא במחיקות וכתמי דיו. חוסר מוצלחות זו גורמת לו להיות כל כך מצחיק; הקריקטורות לא תמיד מצחיקות במובן הרגיל של המילה, אבל לא בטוח שזה מה שהן מנסות לעשות. אחרי הכול, שריגלי למד אמנות ולא איור. אך למרות זאת, גם לא בטוח שהן יצירות אמנות. אפשר לומר שהעבודות שלו הן מעין ערבוב של אמנות, אבסורד ופילוסופיה, שמסתכמות בהערה משעשעת על הכישלון, הבנאליות והבלותם של החיים.
אחת מעבודות האנימציה בתערוכתו המוצגת בגלריית הייוורד, Brain Activity, מציגה אצבע שמדליקה ומכבה מתג אור – פרפראזה על עבודתו הידועה לשמצה של מרטין קריד, שבה הציב נורה שדלקה ונכבתה בחדר ריק ועליה זכה בפרס טרנר ב-2001. עבודות אחרות כוללות הומאז’ים לטרייסי אמין, דמיאן הירסט ואנדי וורהול. מכולן עולה קול אמביוולנטי, מלווה בחיוך מריר.
לצד הקריקטורות המפורסמות של שריגלי מוצגים בתערוכה גם תצלומים, סרטי אנימציה, פסלים ועבודות העושות שימוש בפוחלצים. אחת הידועות שבהן, מציגה כלב ג’ק ראסל מפוחלץ המחזיק שלט קטן עליו הכיתוב: אני מת. האמנות של שריגלי מלאה הומור שחור, אך גם עליזות, כפי שניכר בחדר האחרון בתערוכה, שמצטיין באבסורדיות טרגית-קומית אופיינית: פעמון שמותר לצלצל בו רק אחרי חזרתו של ישו ומצבה ועליה חרוטה רשימת קניות.
מאמרים קשורים
התצלומים בתערוכה מציגים מחוות קטנות שמזריקות אירוניה לדימויים עירוניים בנאליים, כגון שלט קטן התלוי מול בניין מפלצתי בתהליך בנייה בו כתוב: התעלמו מהבניין הזה או פתק התלוי על עץ עם פרטי התקשרות של מישהו שאיבד יונה. ישנה גם סדרת פסלים הכוללת דימויים של בת יענה ללא ראש, ביסקוויט שממוסמר לקיר ואצבע ארוכה מברונזה.
אמנותו של שריגלי מדברת על תקשורת או בעצם על חוסר תקשורת. אבל גדולתו היא בכך שהוא לוקח רגעים אינטימיים, מצחיקים ועצובים בחיים וגורם לנו להרגיש איתם בנוח. זה לא שהוא גורם לנו לראות את החיים באור שונה, אבל הוא לפחות גורם לנו לגחך.
