את דקותיה האחרונות של 2019, ביליתי בגלסטונברי טוֹר שבמערב בריטניה. הטוֹר, הנראה כמו פטמת אבן עתיקה הממוקמת על גבעות ציצי מרשימות, מזוהה עם מספר רב של אמונות קלטיות הנוגעות לארתור והגביע הקדוש, ישו ויוסף הרמתי, פיות, שדונים, בארות דם ועוד. כשעתיים לתוך 2020 ואני כבר יושב למרגלות הטור עם אדם שדמה לעץ וכינה עצמו ”האיש הירוק של גלסטונברי“. הוא גר שם באיזור פטמת האבן כבר 23 שנים. שאלתי אותו לְמה עליי לצפות בשנה הקרובה ובלי להתמהמה אותו ספק-איש-ספק-יער אמר “CLARITY”, בהירות.
בדיוק גרגוריאני מושלם, באותו התאריך ממש רק חמש שנים קודם לכן השתחררתי משירות קרבי בחיל הים. בעוזבי את הבסיס בפעם האחרונה גמלה בליבי ההחלטה שאת ארץ התנ”ך אני עוזב כדי לא לחזור. ידעתי שבמציאות ישראלית צוק-איתנית אין לאדם כמוני מקום, ושעדיף לי להיות זר במקום שלא מחזיק אותי כשבוי רגשי לתנודותיו הקיצוניות.
אמא אני לא מיקיילה קול
בימי הראשונים בלונדון עבדתי בגן קרן שבהמפסטד והילדים המקסימים לימדו אותי אנגלית בישירות ובחוצפה מהממת וכך יצא שבזכותם התקבלתי ללימודי משחק בבית הספר גילדהול שבברביקן. למדתי שם שלוש שנים כתלמיד היחיד במוסד שאנגלית לא הייתה שפת אמו. היה מאתגר ומוזר אבל אני ממש טוב בשייקספיר עכשיו. למדו שם מלא סלבס ונראה לי אמא שלי מתה על זה כי עכשיו שאיכשהו מצאתי את עצמי גר אצלם בתל אביב אני מתעורר כל בוקר לעיתונים הפתוחים בטעות על כתבות על מיקיילה קול שלמדה שם לפני. אמא אני לא מיקיילה קול.
שנת הקורונה דווקא התחילה יופי. מיד אחרי שחזרתי מגלסטונברי יצאתי לסיבוב הופעות עם ההצגה ‘אמסטרדם’ שכתבה מאיה ערד-יסעור וביים מת’יו זיה. היינו אמורים להופיע ברחבי בריטניה המפולגת אך הספקנו להגיע רק עד פלימות’ לפני שהקוביד התעוררה. המחזה, העוסק בזרות ובתחושת אי השייכות בין אדם למקום, התעורר עליי כגולם מציאותי בדמות אנשים בפאב שבקרבת התיאטרון, שלשאלתי אם אפשר סיגריה ענו: ”בטח, עכשיו שעזבנו את האיחוד!” וואי מה זה תודה ממי ביייייייייי.
ההצגה בוטלה וחזרתי ללונדון לבידוד פסטורלי. עשיתי ספורט, קראתי וכתבתי למכביר, חידשתי קצוות קשרים שנפרמו במרחקים, יצרתי את BATH NIGHTS: an online tragedy for 3 bottles of vodka (עבור עומר אבן-פז וגלריית בארק בברלין), שם אני משתכר לייב עד עילפון באמבטיה בעודי מצ’וטט עם אנשים רנדומליים בצ’אטרולט. רציתי לבדוק האם קיימת ערבות דיגיטלית למצבו הפיזי-נפשי של אדם זר לחלוטין בעולמות קורונאיים, אבל הייתי טיפה שיכור מדי בשביל לקבל תשובה.
ימי ג‘ורג’ פלויד בואכה איאד אלחלאק
כשהתחיל לבצבץ בי פומו קטן לטירוף, למבזקים ולהנחיות, החלטתי שבפעם הראשונה מזה חמש שנים, אעלה על טיסה כיוון אחד לבן גוריון. אמאל‘ה ואבאל‘ה. נחתתי לסאבלט בידוד ברחוב מטלון בתל אביב וכשהתעוררתי שם בפעם הראשונה ביום שבת שמשי שמעתי ציפורים מצייצות וחשבתי בליבי ‘וואו הטבע מתעורר והוירוס הוא גשר’ אבל אז שמעתי מישהו טוען ויורק סמוכטה אחרי ה%$#&&@ של הנייסגאי והגעגועים בן רגע הפכו לממשות: הגעתי הביתה.
אלו היו ימי יוני, ימי ג‘ורג’ פלויד בואכה איאד אלחלאק ולא הבנתי למה אף אחד בארץ לא מתקומם. ולמה בעצם אני לא קם? רציתי ליצור סרט על אוטיסטים שרוצחים בטעות שוטר בחדר אשפה (אופסי) אבל חברים אמרו לי שזה פחות מתאים אז שכחתי את איאד כמו שנתבקשתי. כשהבידוד ואיכוני השב”כ נגמרו יצרתי את סונטת האוורור (עבור Relation-Ship מאת מרינה פוזנר והדר כהן), שם ניסיתי לבחון האם עוד קיים אקטיביזם בעולם בו שולט ה”פאסיביזם” הטוען שעצם לחיצתי על כפתור השיתוף בפייסבוק מצילה את העולם.
ב11 ביולי, הייתי אצל חברה וצפינו צפייה פאסיבית בשנאת חינם (”הישרדות“). חבר שהצטרף אחרי שחזר מההפגנה בכיכר רבין אמר שהתעודד לראות כל כך הרבה אנשים, אבל שהאנרגיות ברובן היו רפות ומאכזבות. ב00:30 חזרתי הביתה, פתחתי את הטלוויזיה והייתי המום לראות את המשך ההפגנות באלנבי. תוך דקה יצאתי שוב מהבית בלי טלפון וארנק, ופשוט התחלתי לרוץ לבדי את כל אלנבי דרומה בעודי צורח בקולי קולות ”להתעורר!“. הכי כיף היה כשחלפתי על פני המלבייה והערתי שם איזה זוג שקפץ באוויר עם הקוביות של השש-בש. צעקתי להם ולעצמי. להתעורר.
תוך שעה הייתי סגור בזינזאנה אחרי שנעצרתי בתוך תחומי כיכר הבימה וקיבלתי מכות על הרצפה ללא התנגדות. החוויה בתחנת גלילות היתה מייגעת אך בעיקר מגוחכת וחזרתי עייף ורגוע יחסית, רק שיומיים אחר-כך, ב13 יולי, נעצרתי שוב ברחוב יפו בירושלים עם הופעת המכט“זית הראשונה. הפעם נזרקתי בצינוק מאחורי סורג ובריח במגרש הרוסים וטולטלתי עמוקות. בינתיים ההרחקות האנטי דמוקרטיות מכיכר רבין (שם אפילו לא הפגנתי) ומירושלים הסתיימו, אך כמובן שהתקשרו בדיוק לומר שאני מחויב בידוד. התחלתי טיפול נפשי, קניתי מגפון וכתבתי על הכל בפייסבוק, מה שהרגיש לי לפרקים כמו מסחטת לייקים בכיינית. למזלי הפעם לא הייתי שיכור והערבות הדיגיטלית באמת עזרה, מה גם שאני באמת בכיין אז זה בסדר.
היום נדמה לי שבין אם בבלפור או מול שגרירות ישראל בלונדון, במגרש הרוסים או בכל מקום אחר, עלינו לזכור שהמחאה האמיתית היא זו המתחוללת בתוכנו, הקוראת לנו לבקוע מקונכיותינו הפאסיביות ולפעול. זוהי הבהירות עליה דיבר האיש הירוק מגלסטונברי, בהירות ונהירות הפעולה עצמה בתוך שעותינו העמומות. אני בכל אופן מחכה בקוצר רוח לסיום הבידוד ולחזרתי הפיזית למאבק.
