לפני כמה שנים התגלו בארכיון של עיריית אמסטרדם התכתבויות מזעזעות ובלתי נתפשות בין פקידי העירייה ובין יהודים שחזרו להולנד אחרי מלחמת העולם השנייה. מתברר שהפקידים דרשו מניצולי השואה לשלם מיסים וחשבונות, כמו ארנונה, חשמל וגז, על החודשים שבהם שהו במחנות ההשמדה. הסיפור ההזוי הזה הצית את עלילת המחזה ״אמסטרדם״, שאותו כתבה המחזאית מאיה ערד יסעור. אחרי שכבר הועלתה בישראל, בצרפת ובגרמניה, הגיע תורה של לונדון (פרטים בסוף הכתבה).
מה הייתה ההשראה שלך לכתיבת המחזה? הוא מבוסס על סיפורים אמיתיים?
השאלה הזאת, האם מחזה מבוסס על סיפורים אמיתיים, היא תמיד קצת טריקית. אני חושבת שכל כותב, גם בסיפורים בדיוניים לחלוטין, לוקח אלמנטים מהמציאות ומעביר אותם דרך פילטר אסתטי כלשהו. בסוף נוצר מין ממד שלישי שהוא לא לגמרי מציאות ולא לגמרי בידיון. בסוף תהליך הכתיבה אני בדרך כלל כבר לא זוכרת מה מכל זה קרה באמת ומה מזה המצאתי. בבסיס המחזה עומדת החווייה האישית שלי, של שבע השנים בהן חייתי ועבדתי באמסטרדם; יחד עם זאת, לא הייתי קוראת למחזה הזה מחזה ביוגרפי מכיוון שרוב האירועים המתוארים במחזה לא באמת קרו לי, או שהם קרו אבל לא בדיוק כמו שכתבתי אותם.
מה שכן יכול להיחשב ביוגרפי פה הוא לא החווייה הממשית שלי, אלא פן מסוים מאוד מהחווייה התודעתית שלי כמהגרת ישראלית־יהודייה באירופה. הזהות שלי עברה טרנספורמציה כלשהי כאשר הסתכלתי על עצמי דרך עיניהם של המקומיים. מאחר שאין לי באמת יכולת לראות דרך עיניים של מישהו אחר, הפאזל הזהותי שלי הורכב מספקולציות על מה אנשים סביבי בטח חושבים עליי, על המקום ממנו באתי, על השפה שלי וכולי. הצורה של המחזה, הסגנון הפוליפוני שלו, משקפת את המנגנון הזהותי הזה.
העלילה מונעת מחשבון גז מנופח שהדמות, כנרת יהודייה־ישראלית המתגוררת באמסטרדם, מוצאת בוקר אחד על סף דלתה. אז אמנם זה לא קרה באמת, אבל מה שכן קרה באמת זה שב־2012 סטודנטית הולנדית בשם Charlotte van den Berg נברה בארכיון של עיריית אמסטרדם לצורך מחקר ונתקלה בהתכתבויות של יהודים שחזרו ממחנות ההשמדה עם פקידים בעיריית אמסטרדם. העירייה, מסתבר, דרשה מהאזרחים שחזרו מהמחנות לשלם מסי עירייה וחשבונות חשמל, מים וגז, על החודשים בהם שהו במחנות ההשמדה. האיוולת האכזרית הזאת, שאפשר לקרוא לה אנטישמיות ואפשר גם לראות בה מנטליות פקידותית אטומה (“מישהו צריך לשלם את זה…”), הזניקה את העלילה. הדמות לא ידעה עד כמה היא יהודייה עד שהיא קיבלה את חשבון הגז הזה, והשאלה שהדמות והדוברים המספרים את סיפורה מפתחים אובססיה לגביה היא: מי גר בבית שלה בחודשים האלה שבהם נעשה שימוש בגז?
הבנתי שהיגרת לאמסטרדם ועזבת. תוכלי לספר על כך?
ב־2007 החלטתי להגר, מתוך תחושה כללית של חוסר שייכות פוליטית, מקצועית ואישית לארץ הולדתי. פוליטית היה (ועוד יש) בי כעס על אופן ההתנהלות המדיני וייאוש מכך שלא נראה שינוי באופק. חוויתי דיסוננס פנימי מכך שאני נופשת על חוף הים בתל אביב כש־60 ק”מ ממני הצבא שהייתי בו ושאצטרך לשלוח אליו את ילדיי מדכא ושולט באלימות בעם אחר, היה לי קושי להתמודד עם ההתרחקות ההולכת וגוברת של סיום הכיבוש והאופציה לשלום עם שכנינו.
מבחינה מקצועית כמעט ולא מצאתי, אפילו כצופה, תיאטרון ששיקף את המציאות המטורפת שחייתי בה. רוב התיאטרון בישראל, במיוחד בתיאטרון הרפרטוארי, מציג דרמות משפחתיות, קומדיות, לפעמים מחזות זמר. פה ושם צץ מחזה פוליטי, אבל מבחינה צורנית הוא לא משקף את התסיסה הפנימית והחיצונית שהרגשתי שרוחשת סביבי. כאילו שלתיאטרון יש, במקום אפקט מפעיל, אפקט מסמם. אפילו אם יש פה ושם תיאטרון פוליטי, התוצאה שלו היא פסיביות: הנה, ראינו מחזה על הכיבוש, ישבנו בחושך וצקצקנו כמה הכיבוש זה רע ועכשיו אנחנו יכולים לשתות את הקפוצ’ינו שלנו או את הבירה שלנו וללכת לישון בשקט, כי את שלנו עשינו. משהו בכל זה נראה לי כמו מנגנון אחד גדול של תקיעות שכל זרועותיו מזינות את תקיעותו.
היה לי אז בן זוג הולנדי וביקרנו באמסטרדם לפחות פעם בשנה. בהדרגה נחשפתי לקסמה של העיר ולתיאטרון המסעיר שעושים בה. תיאטרון פוליטי, גם בתכנים שלו וגם בצורה שלו, חותר תחת האשלייה שהכל סביבנו בסדר גמור. הוא נותן במה לקולות מגוונים, לדעות, לכעסים. הוא מעמת את הצופים שלו עם עצמם, עם המציאות, עם העיוורון. התיאטרון באמסטרדם נראה לי כמו זירה תוססות של דעות ורעיונות. הוא מחפש צורות חדשות וקולות מעניינים בלי הפסקה. זה תיאטרון, חשבתי. כזה רציתי לראות וכזה רציתי לעשות. בשלב מסוים, החלטתי שאני צריכה ללמוד איך עושים תיאטרון כזה, לשחרר את כבלי הדרמה, את הקיר הרביעי, את הרפרזנטציה של דמויות, ולחקור צורות חדשות. עברנו לגור שם והתחלתי לימודי תואר שני בדרמטורגיה באוניברסיטת אמסטרדם.
השנים שלי באמסטרדם היו משמעותיות ביותר עבורי, אישית ומקצועית.
בשנים הראשונות הרגשתי שמצאתי את ה”להקה” שלי. הרגשתי צמיחה יומיומית כשהייתי בקרבת אנשים מכל העולם, בדיאלוג רב־תרבותי יומיומי, בתוך בליל שפות, שעתיים נסיעה או טיסה מהערים המרכזיות באירופה, כשהופעות, קונצרטים, הצגות ותערוכות מכל העולם נגישות לי. היו לי חברים וקולגות מכל היבשות ומכל המדינות. אפילו מפלסטין. זה היה דבר גדול. הלונדונים יתקשו להבין עד כמה ישראל מבודדת גיאוגרפית ותרבותית. תל אביב רוצה להצטייר כעיר קוסמופוליטית, אבל למעשה אנחנו מנותקים תרבותית מהמדינות המקיפות אותנו ומנותקים גיאוגרפית מהמערב.
את ההצגות של יוצרי התיאטרון העכשווים אנחנו יכולים לראות רק אם נטוס לאירופה. התיאטרון ההולנדי, וכך היו גם לימודי הדרמטורגיה שלי, הוא בעיקרו מה שנקרא “פוסט־דרמטי” וברובו אינו מבוסס על טקסט. אני התמקצעתי בדרמטורגיה פוסט־דרמטית, בתהליכים של devised theatre, וביצירה קולקטיבית. הפונקציה של הדרמטורג בסוג התיאטרון הזה היא פונקציה יוצרת, תוך דיאלוג תמידי ומפרה עם הבמאי היוצר במהלך החזרות. אין הרי מחזה, הדרמטורגיה של המופע מתגבשת תוך כדי החזרות עצמן.
עבדתי לצד שני במאים צעירים מצליחים והייתי שותפה לבנייה הדרמטורגית של היצירה משלב הרעיון ובמהלך החזרות. אחד מהם, איליי דן בואר (Ilay den Boer), הוא יוצר תיאטרון הולנדי שנולד בישראל ועבר להולנד בגיל שלוש. עשינו סדרה של שש הצגות, שחוקרת את הזהות היהודית־ישראלית באירופה דרך שישה בני משפחה שלו. עימתנו את עצמנו ואת הצופים עם שאלות קשות שקשורות לישראל וליהדות. וכשאני אומרת “עימתנו”, אני מתכוונת לזה באמת, לא רק בתוכן. גם הצורה התיאטרונית הכריחה את הקהל להיות מעורב, להיות אקטיבי, גם במחשבה וגם בהרכבת הסיפורים.
ההצגות האלה הצליחו מאוד ונסענו בפסטיבלים בכל אירופה וקיבלנו תגובות רגשיות חזקות מאוד בכל מקום שהיינו בו. הרגשנו שזה עושה משהו. שתיאטרון אולי לא יכול לשנות את העולם, אבל אם הוא יכול לפתוח פתח קטן, לשינוי קטן בדרך החשיבה של אנשים בודדים זה כבר משהו… הנוכחות המשותפת של יוצרים וקהל – זה הייחוד המובהק של התיאטרון על האמנויות האחרות, וזה אבסורד שלא להשתמש במאפיינים המובהקים של המדיום בעשייה התיאטרונית. כשהתחלתי לכתוב מחזות משלי, התהליכים האלה כבר היו מוטמעים בצורת החשיבה שלי. וכשאני כותבת, מה שמתרוצץ לי בראש זה לא הדמויות אלא הפרפורמרים, כאילו שהראש שלי הוא חלל חזרות והם עושים אימפרוביזציה אצלי בתוך הראש.
אז למה בעצם חזרתי?
קשה לשים את האצבע על סיבה אחת או על איזה תהליך קבלת החלטות ליניארי. לצד כל הקוסמופוליטיות הזאת ותחושת השייכות לכל הזרים, צמחה גם תחושה חמוצה נוכח האיסלאמופוביה והקסנופוביה שהלכו והתגברו עם השנים שחייתי שם. יותר ויותר קולות שליליים הלכו ונשמעו נגד זרים, לא נגד יהודים דווקא, והקשו עליי את תהליך ההשתלבות, למידת השפה ואורחות המקום והבירוקרטיה, שהם תהליכים לא פשוטים גם ככה. כשהחברה מאיצה בך ללמוד שפה (תהליך שלוקח זמן) כי הם בפניקה שברחובות אמסטרדם כבר לא שומעים הולנדית, אתה מתחיל לפחד לדבר, כי ישמעו מבטא, כי תעשה טעות, ובמקום להתקדם התחלתי להיתקע. אז מקצועית הלכתי והצלחתי, ומצאתי את עצמו בגאלות ובפרמיירות בין שחקני תיאטרון, במאים ועיתונאים, נוסעת לפסטיבלים ברחבי אירופה, קוראת על ההצגות שהייתי הדרמטורגית שלהן בעיתונים, ומצד שני מאבדת ביטחון כשאני קונה חלב בסופרמרקט.
במובנים רבים, הרגשתי שאיסלאמופוביה מופנית אליי באותה מידה שבה היא מופנית למוסלמים. גם כי לא כתוב לי על המצח שאני לא מוסלמית וגם כי כיהודייה לא יכולתי שלא לראות בשנאת הזרים, גם אם הפעם אינה מופנית כלפיי, כמשהו שלא מהדהד מההיסטוריה. וזה הפחיד אותי. הייתה לי הזדהות מסוימת עם המוסלמים מצד אחד וכעס על הימין ההולנדי (התומך, אגב, בישראל). ומצד שני, השמאל ההולנדי העביר ביקורת חריפה על ישראל, שגם אם תאמה את הביקורת שלי עצמי יש עליה, היא הייתה במקרים מסוימים כל כך אמוציונלית שהרגשתי שמה שמניע אותה הוא שנאה וביטול הלגיטימציה של מדינת ישראל מכל וכל. בשלב מסוים, התחלתי להרגיש שאני מתעסקת בזהות שלי, בעל כורחי, הרבה יותר מדי, שזה תוקע אותי ולא מפרה אותי. התחלתי להשתתף בכל מיני הפגנות אבל ידעתי שזאת לא באמת המלחמה שלי. הרגשתי שאם אני שוב מוצאת את עצמי בזירה של מאבקים פוליטיים אז מוטב שאחזור לארץ שבה נולדתי וגדלתי, ובה, גם התחלתי להרגיש, ארצה לגדל את ילדיי, ואלחם שם, הרי לא חסר אצלנו במה להילחם, ואולי היא זקוקה לאנשים כמוני שישמיעו את קולם.
אנטישמיות הוא נושא טעון וגם בהצגות קודמות עסקת בנושאים אקטואליים קשים, כמו פליטים וטרור. האם חשוב לך להעביר מסרים חברתיים־פוליטיים?
אפשר לומר שחשוב לי לעסוק בסוגיות פוליטיות אבל כשאני כותבת אני ממש נמנעת מלהעביר מסרים. אין לי מסר להעביר, אני לא פוליטיקאית, מה שיש לי זו דילמה. אני כותבת על סוגיות שמטרידות אותי ובדרך כלל אתחיל כתיבה של מחזה חדש כאשר יש לי שאלה כלשהי שאני לא מצליחה לענות עליה בלי הסתייגויות. אם אני יודעת מה התשובה אין לי מוטיבציה לכתוב, בדרך כלל הכתיבה תהיה כמו סיעור מוחות או פתרון משוואה כלשהי, ניסיון להגיע, בעזרת דמויות וסיטואציות, למסקנה כלשהי, גם אם אמביוולנטית. אני מאמינה שאם תהליך הכתיבה שלי הוא דיאלקטי ולא מחפש להעביר מסרים אלא לשאול שאלות, הקהל יעבור את אותה דרך כשהוא יצפה בהצגה, והוא לא ירגיש שכופים עליו דרכי הסתכלות על המציאות אלא מציעים לו מרחב למחשבה.
אגב, “אמסטרדם” עוסק בין היתר באנטישמיות, אבל לא הייתי רוצה לצמצם אותו לתמה אחת. הייתי אומרת שאמסטרדם עוסק בחוויית הגירה באופן כללי, בזרות, באנטישמיות, בפרנויה יהודית מאנטישמיות, בקסנופוביה, באיסלאמופוביה, בגזענות, במתח בין זהות ישראלית ליהודית, בהדהוד של השואה באירופה של ימינו, בנשיות, בהבניית זהות, ובעוד נושאים שעשויים לצוף וכרגע לא עולים בדעתי.
מלבד התרגום לאנגלית, האם נעשו התאמות מיוחדות של תכני המחזה לקהל הלונדוני?
לא נעשו התאמות בכלל. המחזה שיוצג בלונדון הוא בדיוק המחזה שהוצג בגרמניה ובצרפת. הגרסה הישראלית עברה כמה התאמות, במיוחד מבחינה צורנית על מנת “לעזור” לקהל הישראלי לעכל אותו. בדיעבד זו הייתה טעות.
מהם הפרויקטים הבאים שאת עובדת עליהם?
השבוע סיימתי את דראפט החזרות למחזה שנקרא בעברית “רעד קל בכנף”. הבכורה העולמית שלו תהיה בשאושפיל קלן בפברואר הקרוב, בבימויה של הבמאית הבריטית המתגוררת בברלין לילי סייקס (Lily Sykes). בגרמנית המחזה נקרא BOMB והוא עוסק בהפצצות אוויריות, ביחסי העיוורון בין המפציץ למופצץ, בווריאציות של סירוב לביצוע פקודה, או סירוב בכלל, וביחס בין מלחמה לאמנות, על ידי רקונסטרוקציה של שלושה סיפורים מקבילים: טייס, שריונר ובתו שגדלה להיות אמנית, וילד אחד יתום, שגורלותיהם נכרכו זה בגורלו של זה באמצעות הפצצה אווירית.
* ההצגה ״אמסטרדם״ עולה בתיאטרון אורנג׳ טרי עד 12 באוקטובר, 2019. כרטיסים: www.orangetreetheatre.co.uk
** הראיון עם מאיה ערד יסעור פורסם במגזין המודפס החדש של עלונדון, שהופץ ברחבי לונדון. מעוניינים בגרסה דיגיטלית? הירשמו לניוזלטר שלנו.
