במהלך קריירה של יותר מ-40 שנה כשחקנית תיאטרון וקולנוע, תפקדה דוקאקיס גם כבמאית, כמפיקה, כמורה וכפעילה למען מטרות שונות. היא זכתה בפרס האקדמיה בקטגוריה של שחקנית משנה, בפרס האקדמיה הבריטית לקולנוע, בפרס מבקרי הקולנוע של לוס אנג’לס, בפרס גלובוס הזהב על עבודתה בסרט מוכת ירח. בשנת 2001 כיכבה בבכורה העולמית של מחזהו של טימברלייק וורטנבייקר, עד מהימן, בתיאטרון רויאל קורט בלונדון, בה הופיעה לראשונה ב-1999 על בימת התיאטרון הלאומי המלכותי בהצגת היחיד, רוז, וזכתה לשבחי הביקורת.
בשעה וחצי של מונולוג, כשהיא יושבת על ספסל, צופה רוז בנדודיה שנפרשו על פני המאה שהגיעה לסיומה. מעיירה יהודית קטנה שבאוקראינה ללבלוב קצר של נעורים בוורשה, אימי השואה בגטו, המסע לפלשתינה באוניית המעפילים אקסודוס עד לחייה החדשים ומלאי הסתירות באטלנטיק סיטי שבאמריקה, מדבריות אריזונה ואפילו התנחלות בשטחים.
כשנשאלה כיצד הגיב הקהל בבריטניה ובארהב להצגה, אמרה דוקאקיס: בהתחלה היו אנשים שצעקו עליי, קראו לי אנטישמית. היום זה אחרת. נדמה לי שאנשים יותר קשובים, יותר מודעים למורכבות ולסתירות במצב הפוליטי. אני חושבת שהם באמת מנסים להבין. זה נוגע בהם… מעניין אותי איך הקהל כאן יקבל את זה כי זה הקהל שזה הכי נוגע לו.
הדבר הכי מעניין לדברי דוקאקיס הוא התגובה להומור. בכל מקום התגובות שונות כי הומור קשור לתרבות. דוקאקיס מזדהה עם התפקיד. כבת למהגרים מיוון, שגדלה במסצו’סטס, מלחמות בין קבוצות שונות של מהגרים היו דבר שבשגרה. גם מול הקהילה, שהוריי קראו לה ‘האמריקנים’, היה מאבק. הרגשתי שאני לא רוצה לא את הזהות של היווניה ולא של האמריקנית.
גם במחזה התחושות האלה קיימות. כשאתה לא שייך יש ריחוק כואב מהסביבה שבה אתה חי, אבל בו בזמן גם חופש מסוים שנובע מכך שאתה לא מחויב לתרבות מסוימת. אני חושבת שרוז שמחה בחופש הזה גם אם יש לו מחיר. במקרה שלי, אני הייתי מוכנה לשלם את המחיר.
המחזאי, מרטין שרמן, יליד פילדלפיה, חי ופועל בלונדון. מחזהו הנודע עקומים הועלה בלונדון לראשונה בשנת 1979 עם השחקן הדגול סר איאן מק’קלן ואחר כך הוצג בברודווי עם השחקן ריצ’רד גיר. בשנת 1989 עלה שוב על בימת הנשיונל תיאטר בלונדון בסדרה המחזות של המאה.
הבמאית, ננסי מקלר, ילידת ארהב מביימת שנים רבות בתיאטרון ובקולנוע בבריטניה ומכהנת כמנהלת האמנותית של להקת התיאטרון, שרד אקספיריינס, שהופעותיה מוצגות ברחבי בריטניה ומחוצה לה. ננסי הייתה האשה הראשונה שביימה בתיאטרון הלאומי האנגלי (מי מפחד מווירג’יניה וולף?), ועליה אמרה דוקאקיס: בהצגה ‘רוז’ לא מרגישים את הבימוי, וזאת המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לבמאי. ננסי התעקשה שאשב על הספסל במשך כל ההצגה. זו מטלה מאוד לא פשוטה לכל שחקן. אנחנו רגילים לנוע, לזוז… לאורך כל תקופת החזרות הייתי זקוקה לכירופרקט. ויום אחד הבנתי. רוז הייתה קשורה לאמא שלה וכשאמרתי את הטקסט ראיתי מול עיניי את אמא שלי ואז ישבתי על הספסל בשבילה. פתאום הבנתי שזה היה נכון.
בקאמרי יוצגו שלוש הצגות בלבד. ביום שני ה-16 באפריל בשעה 20:30 וביום שלישי ה-17 באפריל בשעה 16:30 ובשעה 20:30.
