שלום חבריי הלונדונים. לכבוד יום העצמאות הממשמש אני רוצה להביא בפניכם את המילון העדכני ליום ההולדת ה?67 של המדינה:
אהבה. זו הסיבה היחידה שאנחנו נשארים כאן. אנחנו אוהבים את המדינה, למרות השכונה, ומתגעגעים אליה כל פעם מחדש.
בשר. חגיגות השמחה והריקודים של פעם הפכו לסגידה לבשר של חינאווי או משהו אותנטי אחר מיפו סיטי. חבל.
גם דני ירד לברלין? כואב הלב, היה מלח הארץ…
דם ואש. פעם זה היה שלנו, היום הפלסטינים טוענים שזה שלהם.
ה’ באייר. אני לא בטוח שיש נוער ישראלי היום שיודע מה זה אומר, חוץ מכתובת החנויות בכיכר המדינה.
ואם לא נעניק עצמאות לפלסטינים? וויי וויי וויי…
זולגות הדמעות לרגל המוני ההרוגים שנפלו למען היום הזה.
חום הלב ולהט הקרב. זה עדיין שלנו!
טו בי אור נוט טו בי. פעם זה היה של הדנים (שייקספיר), היום זה ההמנון של כל הממרח התיכון.
יום הזיכרון. דקה לפני הזיקוקים, כולם הרוסים ועצובים ממי שכבר לא פה, אבל אין המון זמן כי המסיבות מתחילות מוקדם השנה.
כמעט שהיה לנו שלום, כמעט שהייתה להם מדינה, כמעט שנהיה פה שפוי וכמעט בטוח שתהיה עוד מלחמה בקיץ.
לו יהי. השיר הכי יפה שנכתב אחרי המלחמה הכי איומה שהייתה לנו ב?73′, וכל שנה ביום הזיכרון הוא מושמע המון, כי אנחנו עדיין מאמינים שזה לא היה לשווא.
משואות. טקס הדלקת המשואות הוא רגע נורא מרגש לכמה אנשים שעשו דברים טובים השנה. אני רוצה לברך במיוחד את רמי לוי, שמדליק משואה על שם כך שהצליח להוריד לנו את יוקר המחייה.
נבוא אליכם. בטח שנבוא! כשסוף?סוף מזמינים אתכם למנגל יוקרתי אצל חברים, שמשום מה תורמים את הבית שלהם להמוני זוגות עם ילדים, שמחפשים לעשות משהו שלא כרוך בפקקים. נבוא, ברור שנבוא! להביא טחינה?
ס. יזהר. הסופר הכי עצמאותי שאני מכיר. שווה בימים האלה לחזור לספרים שלו ולהיזכר למה באנו ולאן אנחנו הולכים.
עם ישראל. לא מה שהיה פעם אני יודע ובכל זאת עם. יש בו איזה חן, בעם הזה, למרות אנשי השוקולד, למרות יאיר גרבוז ולמרות השר ישראל כץ. לחיי העם הזה שרק ימשיך להיות, אם כי האלטרנטיבה לא משהו.
פרס ישראל. הרבה דובר עליו השנה, אבל הזווית הטובה והשווה היא הענקת הפרס הזה לחיים טופול, שאותו אתם מכירים היטב. האמת היא שלא יאומן שרק עכשיו זה קורה. איש מלא כישרון, מלא קסם ובעיקר איש עשייה ונתינה. מזל טוב!
ציפי שביט. גם השנה היא בטח תככב בשש במות בידור. גם השנה המחיר של האמנים – בלי קשר לציפי שביט – הוא נושא בוער. 160,000 לזה ו?150,000 לשני. מצד שני, באותה עיר בדיוק סוגרים עוד מפעל כי נגמר הכסף. עם ישראל כבר אמרנו?
קבב (או קיבינימאט). כי זה שהביא את הקבב הבין ששוב לא הביאו מלח (כי תמיד שוכחים להביא מלח) והקבב יצא לא משהו.
רבין. גם בחג הזה, למרות שעברו כמעט 20 שנה, הוא יהיה חסר.
שלום. לא ידברו עליו המון השנה, אבל יום יבוא!
תודה שקראתם והגעתם עד לפה. תודה לכל מי שבזכותו אנחנו עדיין כאן. תודה מכל הלב.
