שלום חבריי הלונדונים. ראשית, הרשו לי לדבר מעט על מני פאר. שנינו באנו מאותו קיבוץ (תל יצחק), הוריו היו חברים של סבי וסבתי, ואיתו אפילו חלקתי פעם את המדור הזה בעלונדון. מני הוא הסיפור הישראלי הקלאסי – איש מוצלח ומצליח, שהחברה הישראלית דאגה להשליכו לעת זקנה ללא היסוס.
מה יש בנו שאנחנו כל כך לא מעריכים את מיטב אנשינו? איך יכול להיות שהאיש הזה – שכולם כרגע מספרים איך היה המראיין הישראלי הטוב ביותר – לא עבד בצורה מסודרת בעשר השנים האחרונות? אני מניח שגם מחוץ לגבולות ישראל יש אנשים שהקריירה שלהם נגדעת בשלב מסוים, אבל יש הבדל מהותי. כשמישהו מצליח – למשל באנגליה, כפי שמני פאר הצליח בישראל – הוא לא ממש צריך לעבוד בשנותיו הרעות, כי הרוויח מספיק בשנותיו הטובות. בישראל זה לא ממש עובד כך. בנימה אחרת, הרשו לי להספיד איש יקר, איש משכיל ומרהיב, שנעלם מחיינו מוקדם מדי. יהי זכרו ברוך.
להשמיד את המדינה האיסלאמית
בלי להרגיש סיימנו עוד מלחמה. כרגע אני כותב אליכם מאמסטרדם בחופשה קצרה, אחרי חודשיים של שידורים אינסופיים בענייני המלחמה. 72 הרוגים בצד שלנו, מאות פצועים, המוני בתים שנפגעו – ואפילו לא בטוח שניצחנו. טוב, תלוי את מי שואלים. יכול להיות שהגענו רק למקום השני המכובד. נדע תוך שנה?שנתיים, כשנבין אם יש שקט אמיתי לתושבי הדרום המיוסרים. אבל צריך לזכור שאנחנו סיפור קטן נורא בתוך הסיפור הענק והנוראי של המזרח התיכון.
לפני כמה חודשים הייתי בלונדון. אחת החוויות המרכזיות בביקורי הייתה המוסלמיות שבצבצה מכל פינת רחוב. מוזיקה ערבית חזקה ממכוניות, התגודדויות של אנשים מזוקנים בפינות הרחוב ותחושה קשה של השתלטות עוינת ודתית. גם אז עסקו כל מהדורות החדשות אצלכם באנגלים שמצטרפים לכוחות האיסלאם במזרח התיכון. והיום – עריפות ראשים משוגעות של הכת החדשה הזו. גם אני, שבמשך שנים התנגדתי מאוד להתערבות אמריקאית בארצות ערביות, חושב שעכשיו הגענו לרגע האמת: חייבים להתייחס לכוחות האלה בדיוק כפי שהתנהלו מול הנאצים! מדובר בארגון שכולו רוע – אין שם שום דבר צודק. לא תביעות על אדמה שנגזלה, לא תביעת זכויות שנעלמו – סתם רוע כפי שאנחנו מכירים אותו. על העולם הנאור להתעורר עכשיו ומהר, ולשלוח את מיטב כוחותיו אל מול השד החדש הזה. פשוט להשמיד, ואני מתנצל על כך שאין לי אף מילה אחרת. אני – שבטוח שצריך לדבר עם החמאס (אנחנו ממילא מדברים עם הארגון) ושבטוח שצריך להחזיר כמעט את כל השטחים, אחרת לא יהיה שלום אף פעם – משוכנע שדאעש, אייזיס או איך שלא קוראים להם, חייבים להתאדות מהשכונה שלנו, שהיא כל כך איומה ממילא. זהו. עכשיו למשהו נחמד יותר.
נתבג באמצע היום
את הטור הזה אני כותב מאמסטרדם. אשתי המושלמת עשתה לי הפתעה. לכבוד יום ההולדת (הבלתי משמעותי) ה?53 שלי, היא לקחה אותי באמצע היום לנתבג, והודיעה שנוסעים. זה סוג של חלום ילדות (שהיא הכירה), שייקחו אותי לחול באמצע היום, בלי להודיע וללא הכנה. ככה זה כשאתה גר בממרח התיכון – אחד החלומות הכמוסים הוא פתאום לא להיות במזרח התיכון. מדובר באישה מושלמת, ואת זה כבר אמרתי לא פעם.
