רשימת האמנים המככבים בתערוכה כוללת את השמות הגדולים שהייתם מצפים למצוא, כמו: טרייסי אמין, דמיאן הירסט, טקאשי מוראקמי, מוריציו קאטלן, מרטין קיפנברגר וג’ף קונס, לצד אמנים שהעבירו ביקורת נוקבת על עולם הפירסום והתקשורת, כגון ריצ’רד פרינס.
התערוכה מתחילה במבט ממוקד על יצירתו המאוחרת של וורהול ובודקת את היוזמות בהן היה מעורב כאישיות טלוויזיונית ואמרגן. היא ממשיכה במיצבים של קיפנברגר וטרייסי אמין, שעוסקים במיתולוגיה האישית שלהם והופכים את הפרסונה שלהם למדיום אמנותי. עבודות אחרות כוללות שחזור של ‘חנות הפופ’ של קית’ הרינג, ברחוב לאפייט במנהטן, בה מכר מכשירי כתיבה, טי-שירטס וצעצועים שעיצב בעצמו, והמיצב של ג’ף קונס, בו הנציח בפסלים וצילומים את נישואיו לצ’יצ’ולינה – Made In Heaven.
חדר שלם מוקדש לאמני ה-YBA (אמנים בריטים צעירים), ומתמקד בעבודותיהם הראשונות והפרפורמטיביות יותר, כמו החנות של שרה לוקאס וטרייסי אמין בבת’נל גרין, בה יצרו ומכרו את יצירותיהן. בחדר אחר מוצג וידאו של אנדריאה פרייזר, שביקשה מהגלרייה שלה למצוא אספן שיהיה מוכן לשלם 20 אלף דולר כדי לשכב איתה. לסיום, מתעכבת התערוכה על המכירה הפומבית של דמיאן הירסט בסות’ביס ב-2008, ונחתמת בקול תרועה חגיגי עם מיצב חדש של האמן היפני, טקאשי מוראקמי.
התערוכה שואפת להעלות את הטענה שהשפעת וורהול משתקפת בעבודותיהם של אמני הדורות הבאים, שבחרו לחדור באופן אסטרטגי ומכוון לעולם הממוסחר, במקום לייצר אמנות שתגיב עליו מהצד. בכך שאימצו לחיקם מעמד של סלבריטאי, עם הכוח שמתלווה אליו, והרחיבו את תחום עיסוקם מעבר לעולם האמנות, השכילו האמנים הללו לנצל ערוצי תקשורת שפנו לקהלים חדשים מחוץ לחלל הגלרייה.
התערוכה כל כך עסוקה בלהצדיק את הטענה שלה עד כדי כך שהיא ממעיטה באמנים המוצגים ומזניחה אספקטים חשובים ביצירתם, כך שקית’ הרינג, אמן שנלחם באופן אקטיבי נגד סמים ואיידס, מוצג כסוחר תאב כסף ותו לא. כדאי לקחת את התערוכה בעירבון מוגבל, ליהנות מהבידור ורגעי הצחוק שהיא מספקת, ולשמוח על ההזדמנות לחזות בכמה מיצבים ידועים. בסופו של דבר, התחושה היא שהניסיון להצדיק את המגמה המסחרית בתור פעולה אמנותית מודעת, לא מצליח להסתיר ריח רע הנודף מקלילות בלתי נסבלת, ריקנות ושטחיות.
פרטים במדריך:
