ג’ורג’ ריילי יהיה בספטמבר בן 50. לפני חמש שנים הוא בדיוק סיים משמרת כמנהל עבודה באתר בנייה בקורבי, כאשר עובר אורח ניגש אליו, היכה בראשו ונשך את אזנו. ריילי לא האמין שזה קורה לו. לא בגלל 75 התפרים להם נזקק, אלא בשל המלה האחת והיחידה שהתוקף הוציא מפיו: פלימות’.
23 שנים חלפו מאז אפריל 1984. ג’ורג’ ריילי היה אז בן 26. חלוץ מרכזי סקוטי בקבוצה אנגלית – ווטפורד. זה היה חודש התהילה שלו. הצרעות זכו אמנם רק כמה חודשים קודם לכן בסגנות האליפות של הליגה הבכירה באנגליה, אבל איש לא היה זוכר את הכדורגלן התמיר, אלמלא השער שלו בווילה פארק בחצי גמר הגביע האנגלי. פלימות ארגייל הייתה היריבה. הקבוצה ממערב אנגליה ניסתה להיות הראשונה בהיסטוריה שתפאר את גמר הגביע האנגלי למרות שהיא איננה נמנית על השמנה והסלתא של שתי הליגות הבכירות. ריילי אחראי לכך שהחלום הזה נגוז. כבר בדקה ה-18 הוא התרומם לכדור הגבהה של ג’ון בארנס ונגח אותו לרשת של פלימות’. זה הספיק. הזדמנות אחת, שער אחד, ניצחון קטן גדול. ריילי העלה את ווטפורד לגמר היחיד בתולדותיה (היא הפסידה בו לאברטון 0-2). 18 שנה אחרי הסתבר שלא רק האוהדים של הצרעות לא יכולים לשכוח לו את זה.
ויקארג’ רואד, איצטדיונה של ווטפורד, היה עבורי כמו אוהל בדואי. תמיד אפשר היה לקבל שם אירוח כיד המלך, ואקשן אנתרופולוגי. כשנחתתי בלונדון באמצע שנות ה-70 לא ידעתי אפילו לאיית Watford. אבל אחרי מספר שבועות בין פינצ’לי רואד להנדון כבר מלמלתי כל שם של כל שחקן שלה תוך יראת קודש. זו הייתה הרי ווטפורד של גראהם טיילור, הקבוצה שהעפילה ארבע ליגות, מהרביעית לבכירה (כיום הפרמיירליג) בארבע קפיצות נחשוניות רצופות בין 1978 ל-1982. זו הייתה הקבוצה שבעונת הבכורה שלה בליגה הראשונה, קראה תיגר על ליברפול וסיימה כסגניתה. אבל עזבו שטויות מקצועיות: זה היה המועדון בו שאל אותי קצין התקשורת שלו – כאשר צלצלתי בפעם השניה תוך שבועיים ככתב על המשמר (!) בבריטניה וביקשתי אשרת כניסה לתא העיתונות באיצטדיון – אם בכוונתי לבקר הרבה במשחקיו. בוודאי, השבתי בשכנוע השמור ככל הנראה רק לאוהד. אם כך, אשאיר לך בקופה Press Pass עונתי, הוא ענה ואכן הפך אותי לאוהד. שרוף.
ב-14 באפריל 1984 כבר הייתי אוהד פנאטי. ממעמקי תודעתי אני דולה במעומעם את יום השמש האביבי ההוא בבירמינגהאם. את אווירת החג ביציעי וילה פארק. את האקסטזה כשריילי הכניע, הבקיע ושלח את ווטפורד לוומבלי ואותנו, הצופים באדום-צהוב, לשחקים. האמת, הרבה יותר צרובה בזיכרוני הפאניקה שאחזה בי באוטובוס המוביל אותנו מצפון לונדון לאיצטדיון של אסטון וילה, כאשר הפקקים העצומים שהשתרכו על ה-6M איימו לגרום לנו לאחר לבעיטת הפתיחה של המשחק החשוב ביותר בחיינו. אילו רק יכולנו לדעת אז שגם קבוצתנו האהובה נתקעה באותו עומס תחבורתי אינסופי, עד כדי כך שהשחקנים שקלו להתלבש באוטובוס תוך כדי תנועה, ולזנק ממנו ישר אל עיגול האמצע.
ווטפורד הגיעה למגרש ב-14.35, 25 דקות לפני הקיק-אוף. מתי נודע לי על כך? השבוע, 23 שנים אחרי. למעשה, הפרט הטריוויאלי (כיום, אז הוא היה קריטי) הזה היה חומק לחלוטין מהשכלתי אלמלא תעלוליו של שר ההיסטוריה. כי לפתע, כג שנים אחרי ריילי וטוב לי, מכורתי שוב בליגה הבכירה, והפלא ופלא, דה ז’ה וו: ווטפורד נגד פלימות’ ארגייל בגביע האנגלי, וכל העולם ואשתו עסוקים בנוסטלגיה נוטפת עסיס, בדרך הזיכרונות והלבנים (כמה הולם את ריילי הבנאי!) הצהובה- אדומה ירוקה (הצבע של פלימות’), ובסיפורים מברקשייר ועד קורנוול, כולל דיווחים על מצב הכבישים ההם, באיחור מה.
נכון, יש כמה הבדלים מאז להיום. הפעם לא חצי גמר כי אם רבע. הפעם לא בבירמינגהאם כי אם בהום פארק, ביתם של הארגיילים. הפעם פלימות’ לא בליגה השלישית, כי אם בשניה. הפעם הכובש הוא לא ג’ורג’ ריילי כי אם האמר בואזה. אבל מה כל זה משנה לצרעות ולצאן מרעיתם, אם התוצאה הסופית היא זהה: ווטפורד 1 פלימות’ 0. רבותי, ווטפורד בחצי גמר הגביע האנגלי 2007. מנצ’סטר יונייטד, וומבלי החדש היר ווי קאם. ותעשה טובה, בואזה, תשמור טוב טוב על האוזניים.
