שניז עובדת בסניף “טסקו” ברחוב שלי. היא הודית, אולי פקיסטנית (לא שאלתי ואני לא רואה הזדמנות לשאול). לפי הקמטוטים שבין הגבות שלה היא בת 40 פלוס. לפי העיניים הפעורות, האופטימיות מדי, הייתי נותנת לה 19. היא עובדת מאחורי הקופה ומחייכת אליי מעבר למסכה חד פעמית ולמסך הפרדה שקוף. התלתלים השחורים שלה מתוחים מתחת לשכבת קרם לחות, ושורשים אפורים מבצבצים פה ושם. אין לה איפור למעט צללית עיניים ורודה. היא בטח הייתה אדומה כששניז מרחה אותה בשש בבוקר ודהתה משעות של מבטים מחויכים וניסיונות לקרוא תגי מחיר קטנים.
אני יודעת שקוראים לה שניז כי היא עונדת תגית שם. היא הבהירה לי שהוגים את שמה במלרע (ש-ניז), ולא כדרכם של שאר הבריטים (שא-ניז).
שניז אוהבת לפטפט. מספיק שאשאל לשלומה והיא תשטח בפניי את סיפור חייה. נראה שהיא חיכתה שמישהו יתעניין ולא ישאל אם יש מבצע על נייר הטואלט. היא מקפידה לעטות כפפות גומי. לפני כמה חודשים היא נאלצה להסיר את הימנית ולהחליף אותה בתחבושת עבה. היא הסבירה לי שהיא שברה את האגודל ושבגלל זה היא נשארת בעמדת הקופה. אחרת היא תצטרך לסדר מוצרים על המדפים וזה כואב יותר. הבעיה היא שהיא, הימנית, צריכה לתקתק על המקלדת ביד שמאל. היא אמרה עוד דברים שלא הבנתי מהמבטא שלה אבל היא ממילא לא ציפתה שאבין או שאגיב. היא רצתה להגיד ואני הקשבתי.
לקראת חג המולד היא שמחה במיוחד. היא תופפה בהתרגשות על הדלפק. היא סיפרה לי שלמחרת יהיה לה יום חופש ושהיא תוכל לחגוג עם הילדה שלה בת ה-13. בשנים קודמות היא לקחה משמרות חג ונאלצה לברך את הילדה טלפונית. תהיתי איך היא הגיעה למצב שבו היא, הודית או פקיסטנית, גרה בקיימברידג’, עיר קטנה ולבנה בעיקר. ואיך נראה הבית שלה. אם הוא גדול, מרווח ובורגני או שהיא גרה בחדר קטן, לא גדול משלי, באזור המרכז.
שאלתי את עצמי למה היא עברה לכאן בכלל אם היא כל כך מתגעגעת למשפחה המורחבת שלה. אולי היא חולמת לחזור הביתה. או שהיא שכנעה את עצמה שאין לה סיבה לחזור, שהחיים שם יהיו קשים או שהתהליך יהיה מורכב מדי (ביורוקרטיה היא תענוג בכל מדינה). או שהיא עבדה ב”טסקו” כל כך הרבה שנים עד שהיא הפכה לחלק מהסניף.
זאת שניז, נחמדה כזו
שניז היא צפצוף הדלתות המכניות כשהן מאתרות תזוזה. היא ריח הקפה השחור ממכונת הקפה. היא מגירת הקופה שנפתחת בפתאומיות וחובטת לה בבטן. היא הלקוחות שנושפים על מסך ההפרדה. היא הפסקות הצוהריים במחסן כשהיא אוכלת סנדוויץ’ טבעוני, מתכתבת עם הבת שלה ומתפללת שהשעון יזוז מהר יותר.
לאחרונה מה שמעסיק אותה הם לקוחות חסרי נימוס. צעירים שנכנסים בלי מסכה, מבקשים ממנה עזרה (מה שמחייב אותה לצאת מהעמדה המוגנת) ונושמים לה על הפנים. למרות שלה יש מסכה היא מפחדת. היא לא רוצה להידבק. אבל לא נעים לה לבקש מהם להתחשב. הם צעירים כאלה, משוגעים. הם חושבים שרק הם קיימים בעולם. שאם הם לא מרגישים קורונה אז היא לא קיימת. אמרתי לשניז שאם לא נעים לה, שתגיד להם. שלא תתבייש. היא חייכה, משכה בכתפיים והבטיחה שהיא תחשוב על זה. אני מאמינה לה שהיא תחשוב, אבל לא שתפעל. זאת שניז, היא נחמדה כזו.
מה שמעניין בשניז הוא לא רק מה שהיא אומרת, אלא גם איך. היא הוגה מילים מסוימות עם קמצוץ של מבטא בריטי. can’t כמו “קאנט”, למשל. משמע שהיא התגוררה בממלכה לפחות כמה שנים. וזה לא רק המבטא אלא גם הניסוח. שניז אימצה את הנוהל הבריטי לשיחות חולין. אם אני שואלת לשלומה, היא תמיד עונה:
Ah, not to bad
היא מצפה ממני להדהד את אותה התשובה, אבל אני נמנעת מזה. פעם אחת ניסיתי לאתגר אותה, ועניתי בשאלה:
If it is not TOO bad, do you mean that it is SLIGHTLY bad
היא צחקקה. לא הצחקתי אותה, הבהלתי אותה. הלחיים שלה טיפסו לחיוך אבל העיניים ברקו במצוקה. היא לא צריכה שאלות. היא צריכה שאני אעביר את המוצרים שלי מול הסורק כדי שהיא תוכל להכניס אותם לשקית ולתקתק על המקלדת. לא נאבקתי בה. כחלק מאותו נוהל, צריך להימנע משתיקות מביכות ואני, אני מודה, לא אחת שותקת. לא תמיד יש לי מה להגיד. עבור הבריטים (או במקרה של שניז, מי ש”התברטט”, נעשה לבריטי), זו תקלה מערכתית. השתיקה שלי מדליקה נורות אדומות מאחורי המצח שלה.
Alarm! Alarm! Awkward silence. Must recover agreeable interaction
היא ממהרת לפנות אל נושא השיחה המתבקש, הניטרלי, הבטוח.
The weather is bad today, isn’t it
שימו לב שהמשפט נגמר בשאלה. הנוסח הבריטי הוא מנומס ועקיף. צריך לוודא שהאדם השני מסכים איתנו לפני שעושים דבר בוטה כל כך כמו להביע עמדה. ושניז, כמו כל בריטית, יודעת שאם היא רוצה להתלונן על מזג האוויר היא צריכה את אישורי. לרוב אני מהנהנת ועוברת הלאה. אבל לפעמים בא לי לשחק איתה, ואני עונה לה באופן שחורג מהנוהל:
Shanesz, we are in England. Of course it is raining
והיא, שלא קיבלה את אישורי, מצחקקת שוב ושואלת אם אני רוצה קבלה. מעניין אם שאר הבריטים רואים בה בריטית מקומית, בריטית בהתהוות או עוד זרה. אני, מי שזרה בבריטניה והרגישה זרה גם במדינה שבה נולדה, רואה בשניז שניז. הודית, אולי פקיסטנית, שמצחקקת הרבה, מעדכנת אותי על מצב האגודל שלה, מבקשת את אישורי על מזג האוויר ומכניסה את האוכל שלי לשקיות. ואם היו שואלים אותה על עצמאות אני בטוחה שהיה לה הרבה מה להגיד.
אולי תאהבו לקרוא עוד סיפורים בבריטניה מנקודת מבט ישראלית של אווה טל גליקמן:
https://alondon.net/new-site/מהי-עצמאות/
