זהו זה. שלוש שנים בדיוק לאחר שנחתתי בלונדון, שוב צריך לארוז את המזוודות, לסגור את הקצוות ולעלות על מטוס. הפעם הכיוון הוא מזרחה – הביתה, לארץ. והתחושות? מערבולת של רגשות מנוגדים, עצב ושמחה, חשש וציפייה, התבוננות אחורה על מה שהיה ובו?זמנית מחשבות על העתיד ועל מה שיהיה – הכול בערבוביה. כנראה שכבר הספקתי לשכוח, אבל באופן מסוים זה דומה למה שהרגשתי אז, בימים שלפני שהגעתי לכאן. ובכל זאת, השיבה לארץ שונה בתכלית דווקא מכיוון שמדובר בחזרה אל המוכר והידוע, אל המקום שאני מודע לחסרונותיו ומכיר את יתרונותיו, ושבו אני מחליט בסופו של דבר לקבע את חיי.
ישראלי מתוך בחירה
עד שהגעתי ללונדון, מעולם לא היה לי ספק שאני רוצה לחיות בישראל. מבלי שתכננתי, החיים סיפקו לי הצצה לצורת חיים אחרת. יש מי שיגיד שזו דרך חיים רגועה ושלווה יותר, אבל אני אומר שזה פשוט שונה, כי הרי אין מקום מושלם. היום, לראשונה בחיי, יש בידיי אפשרות לבחור במגורים בישראל על פני חיים במקום אחר. זו בחירה שמעולם לא ניתנה בידיי קודם. הרי הוריי, שהולידו וגידלו אותי בישראל, החליטו בשבילי ולא שאלו לדעתי.
ישראל, כמו שכולנו יודעים, אינה מדינה מושלמת. רחוק מכך – רשימת החסרונות ארוכה, כמעט כמו רשימת היתרונות. אבל יש משהו נוסף שהופך את ההשוואה בין מגורים בישראל למגורים בכל מקום אחר בעולם ללא רלוונטית, וזה הרגש. בינינו, הרי אין תחליף לתחושה שלמרות שהמקום אינו מושלם, זהו המקום הלא מושלם שלי. מקום שהעבר שלו כרוך בהיסטוריה האישית והמשפחתית שלי, שאיכפת לי מההווה שלו, אבל בעיקר מהעתיד הצפוי לו. מקום שאני רוצה להשפיע עליו ולהפוך אותו לטוב יותר. לכן, בסופו של דבר, אני חוזר להנחת המוצא, והיא שאני רוצה לחיות בארץ. אולם, יש משהו ביכולת להיות ישראלי מתוך בחירה, ולא מכורח המציאות, שהופך את התחושה לאמיתית ועמוקה יותר.
הכול התחיל מגולדסטאר, במבה וביסלי
סיום של תקופה הוא גם הזמן לסכם, להסתכל אחורה ולהיזכר איפה הייתי אז ואיפה אני היום. אחד האתגרים הגדולים שעימם נאלצתי להתמודד בתחילה הוא הבדידות. כשהגעתי לעיר הזרה, לא הכרתי אף אחד והתחלתי לטוות רשת חברתית. תהיתי אם יש כאן עוד ישראלים צעירים כמוני, שזה עתה הגיעו או שנמצאים פה כבר תקופה, אבל מתגעגים לעברית ולישראליות. וכך, באירוע שאליו הגעתי במקרה, פגשתי חבורה של שבעה סטודנטים דוברי עברית. מיד התחלנו לדבר והזמנתי אותם לערב ישראלי בסלון ביתי. לשמחתי, הם נענו להזמנה. קניתי גולדסטאר, במבה וביסלי, וישבנו ודיברנו על התחושה של להיות ישראלי בחול. באותו ערב נולד הסלון הישראלי – קבוצה קהילתית המיועדת לצעירים דוברי עברית שמתגוררים בלונדון, מקום שבו אנחנו יכולים להרגיש בבית ולנהל שיח ישראלי בחול. מאז, הסלון גדל והתפתח, והיום הוא מונה מאות חברים. במסגרתו, חגגנו את החגים, הזמנו דוברים ועוד. הסלון העניק לי ולעוד רבים תחושה של ביחד, בית ומשפחה.
אחד הדברים המרכזיים שאקח איתי הלאה מהתקופה שלי כאן הוא חשיבותה ומהותה של קהילה. הרי בישראל, להוציא את מי שגדלו בקיבוץ או במושב, אנחנו לא חיים חיים קהילתיים במיוחד. אנחנו גם לא מבינים את המהות של חיים כאלה. תחושת השייכות לקהילה העניקה לי ביטחון, יציבות ותחושה שאני חלק מדבר שהוא גדול ממני. מרגש לראות כיצד הקהילה הישראלית כאן הולכת ומתפתחת, כשעוד ועוד יוזמות ומסגרות קהילתיות קמות כדי לענות על צורך אמיתי של החברים. אני מאחל לקהילה הישראלית בלונדון המשך שגשוג גם בעתיד, ורוצה להודות לכל הקולגות והחברים היקרים שהכרתי כאן במהלך השנים – על התמיכה, הפרגון והעצה הטובה, ועל כך שהייתם חלק מחוויה שתישאר איתי לשארית חיי. להתראות!
* הכותב שימש כשליח של המחלקה לפעילות בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית מ?2011 עד 2014.
