שמו של דודי בלסר נקשר בדרך כלל עם עולם הדוגמנות. הוא זכור לנו בעיקר מציץ משלט ענק מעל נתיבי איילון, ומסרטון פרסומת שנפסל לשידור בשל רמיזות מיניות. הוא זכה גם להצלחה רבה ברחבי העולם, כשצעד על מסלולי התצוגות של חברות ענק, כמו קלווין קליין וקנזו, וכיכב בקמפיינים של ורסצ’ה, ז’אן פול גוטייה ואחרות.
גם היום, כשהוא כבר בן 33, בלסר הוא עדיין רווק מבוקש ומודה שלונדון היא בהחלט עיר של בילויים. יצאתי עם חבר מאוד טוב שלי שהגיע ללונדון למסעדה לבנונית ב’גרין פארק’, שם ישבנו עם הבעלים של המסעדה, שהכיר אותנו. הוא הכיר לנו בחור צעיר בסביבות גיל 30, מאוד פיקח, נעים ומשכיל, שמסתבר שהוא ריבאל אל-אסד (בנו של רפעת אל אסד ובן דודו של נשיא סוריה, באשר אל-אסד). ישבנו לנו עם בן למשפחת אל-אסד ודיברנו שעות על הכול. אחרי כן הוא לקח אותנו למועדון יוקרתי ב’הייד פארק קורנר’, כדי לפגוש חברה שלו – הנסיכה חוסה – משושלת משפחת אל-סעוד מערב הסעודית. היה רגע מאוד מרגש. פתאום מצאנו את עצמנו, ישראלים, יושבים עם אל-אסד, שמכיר לנו את הנסיכה חוסה. אנחנו יושבים ומקשקשים עם שניהם על פוליטיקה, זכויות אדם, על מסיבות ושטויות ושותים אלכוהול ונהנים מהחיים. פתאום תפסתי את עצמי ואמרתי – דברים כאלה יכולים לקרות רק בלונדון. יש פה חיבורים שהם באמת הזויים. דברים שלא כל כך מסתדרים לך בדפוס החשיבה, אבל הם קורים.
כיום, כל קשר בינו לבין דוגמנות הוא מבחינתו נחלת העבר, אך נראה שמקצועו הקודם קבע את עתידו באיזשהו מובן – כשהסוכנת הראשונה שלו, בטי רוקאווי (בעלת סוכנות אימאג’), הגישה נגדו תביעה משום שעזב לסוכנות דוגמנות אחרת, מקרה שבגללו החליט ללמוד משפטים (על כך הוא אומר גם בצחוק: פולנים נו… מה לומדים? או משפטים או רפואה…). הוא סיים תואר ראשון במשפטים וכלכלה באוניברסיטת תא ואת הסטאז’ הוא עשה במשרד גורניצקי בתל אביב, שם התמחה בתחום המשפט המסחרי (אבל הבנתי שזה לא בשבילי).
לאחר מכן, סקרנותו של העוד הטרי הובילה אותו למקומות שונים בעולם ללא איזשהו מסלול מכוון – הוא עבד במטה האום בניו-יורק, התנדב באפריקה וצילם סרט דוקומנטרי על קונגו תוך שהוא ממשיך לדגמן בקמפיינים שונים בעולם. השהייה בחול לא הייתה לו זרה – בילדותו גדל באוסטריה וברוסיה בשל עיסוקו הדיפלומטי של אביו.
לפני שנתיים, אחרי שסיים לימודי תואר שני באינסיאד – בית הספר למנהל עסקים הנחשב שבצרפת – הוא קיבל הצעת עבודה בלונדון, לעבוד כמנהל פיתוח עסקי ב-Baby TV. זהו ערוץ טלוויזיה המשדר סרטוני אנימציה לפעוטות, שבמקור היה בבעלות קבוצת טלית, עד שנרכש בחלקו על ידי תאגיד התקשורת פוקס ב-2007. לאחר כשנה, בלסר קיבל הצעת עבודה נוספת – להקים חטיבת מדיה חדשה העוסקת בספורט בחברת אנדמול, שם המשיך אחר כך לעסוק בניו-מדיה. אנדמול היא חברת תקשורת מצליחה האחראית ליצירת תוכניות פופולאריות רבות, כמו האח הגדול, אותה מנהל ינון קרייז – יד ימינו של חיים סבן מבעלי פוקס.
בלסר מדבר רבות בשבחו של קרייז – זה תענוג לראות אותו בעבודה, בפגישות והאופן שבו הוא מנהל את הארגון ממש מעורר הערצה והשתאות. במסגרת עבודתו בלסר נמצא בקשר עם חברות סטארט-אפ ישראליות רבות, ועוזר להן בקידומן.
מה היעד הבא שלך בקריירה?
מושך אותי יותר לעבוד כעצמאי, להמשיך לגעת בתחום המדיה. מכיוון שיש פה פוטנציאל כל כך גדול לחברות סטארט-אפ ולחברות טכנולוגיה שאותן אני מייצג בלונדון. עכשיו פונות אליי חברות ישראליות נוספות שאייצג גם אותן.
קל להשתלב כישראלי בעולם העסקים כאן?
ממש לא! יש פה מחסום של שפה ותרבות. הכול פה ‘אנדרסטייטמנט’, נימוסים ו’סחור-סחור’. בהתחלה שהגעתי לכאן הרגשתי כמו פיל בחנות חרסינה – ואני עוד יחסית מאופק. הם לא הבינו אותי, אני לא הבנתי אותם… זה לא עניין טריוויאלי בכלל.
יש לך עצה לישראלים שמגיעים לכאן לעשות עסקים?
קטונתי. אני עוד לא הגעתי לשום מקום. עדיין בונה את עצמי….
אתה פוחד שתדמית הדוגמן תפריע לך להשתלב בעולם העסקים?
בלונדון זה לא כל כך רלוונטי. בזווית הישראלית – כן, אפשר להניח שאנשים שהיו בארץ בעשר השנים האחרונות מכירים אותי כדוגמן.
האם זו אחת הסיבות שבגללן עברת לחול?
כל העניין היה באמת לקבל חשיפה מקצועית ברמה הכי גבוהה אצל חברות, בדיעבד כמו ‘פוקס’ ו’אנדמול’… אז כן, אולי לפני שהתחלתי את ‘אינסיאד’ ראיתי בזה מעין יציאה מהעולם הזה.
זה לא רק ספורט
העיר בה גדל, ראשון לציון, ידועה כמעצמת כדוריד בארץ. עוד בתיכון הוא זכה באליפות העולם עם בית-ספרו, ולאחר מכן הגיע להישגים מכובדים כמרכז הפותח של נבחרת ישראל. הוא שיחק כדוריד באופן מקצועי עד גיל 28, ולאחר פציעה גורלית במהלך משחק בטורקיה, הבין שהגיע זמנו לפרוש: בעיצומו של המשחק, אחד השחקנים הטורקים תקף אותי – נתן לי אגרוף ושלח אותי לפרקט. איבדתי את ההכרה וגם היה לי חתך מאוד גדול מתחת לעין (הוא מצביע על הצלקת), ואז היה את הסיפור למצוא באנקרה איזה רופא שיתפור אותי. הבנתי שאני כנראה כבר לא חד מספיק ואם אני מתחיל להיפצע, אז הגיע הזמן להפסיק. בגיל 12 היה בלסר גם אלוף הארץ בג’ודו עד משקל 32 קג. הייתי כנראה ילד עם מלא אנרגיות, הוא מספר, החיים שלי היו הספורט מאז שאני זוכר את עצמי. אני זוכר מחנות אימונים בנבחרות הצעירות, סופי שבוע וחופשים סגורים ב’ווינגייט’. אני חושב שמשהו בספורט בונה בך איזו יכולת להתמדה, להישגיות או לנסות לעשות דברים כמו שצריך. יחד עם זאת הוא מצטנע מעט: זה לא שאני מצליח בכל דבר שאני עושה… אבל לדחוף את עצמי אני ממש יודע.
כיום הספורט הוא רק תחביב עבורו – כדורגל פעם בשבוע, כדורסל פעמיים בשבוע, יוגה, אופניים… – אך לא מונע ממנו להתנסות באתגרים חדשים בתחום. בחודש אפריל האחרון הוא השתתף בריצת המרתון של לונדון. היה קשה, הוא נזכר, זה פעם בחיים… עניין של אתגר ומשהו שצריך לסמן עליו ‘וי’ ברזומה. בזמן הריצה הוא שם על שרוול חולצתו, באופן סמלי, את תמונתו של גלעד שליט. במהלך הריצה הייתה בחורה חמודה מאוד, ישראלית שהגיעה מדרום אפריקה, שממש התרגשה מהסיפור הזה… אבל מעבר לזה לא קיבלתי אף תגובה, הוא מספר.
ספורט, דוגמנות, משפטים ועסקים – אלו הם עולמות שונים לגמרי. מה דוחף אותך לעשות את השינויים?
עד גיל 30 בערך אתה בעצם מתנסה. אני לפחות. ראיתי את השנים האלה כזמן לרכוש השכלה גבוהה וגם להתנסות בכמה שיותר דברים.
אז איפה את רואה את עצמך עוד כמה שנים?
עם אישה ושלושה ילדים, עבודה שאני אוהב, גר במקום שאני אוהב.
בלונדון?
עד האולימפיאדה זה נראה לי מספיק… זו נראית לי חוויה מדהימה.
עם מי התחברת פה?
חבורה גדולה שלי מהלימודים הגיעה לכאן מצרפת, ישראלים כמובן.
מתגעגע לארץ?
למזג אוויר, לים, לאוכל, לחברים ולמשפחה – הדברים הרגילים.
יש משהו שאתה מתחרט עליו?
לא מצליח לחשוב על שום דבר כרגע… (מריץ את קורות חייו בראש), היה מעניין עד עכשיו.
