שוב שמש בלונדון. אני מגיע לפה בפעם השנייה החודש ושוב חם. אולי הגיע הזמן לפוצץ את המיתוס הזה שקריר בעיר הזו. 14 מעלות בסוף אוקטובר, קצת שמש ואני שוב מוציא את המכנסים הקצרים המיוחדים שלי לנסיעות לחול. מיוחדים, כי מדובר פשוט במכנסים בלי הכתמים כדי שהבריטים לא ממש ישתווצו בכל פעם שאני נכנס למקום ממלכתי.
התכנית הפעם היא ללכת למשחק של צ’לסי כדי לבדוק כמה גרנט הוא מלך המלכים. בדרך לא דרך, בשיטות שעדיין מוקדם לדבר עליהן, אני משיג כרטיס ליציע הכבוד של צ’לסי. אני מגיע עם הכרטיס לחדרנית/קופאית הראשית, היא מסתכלת על הכפכפים שלי וקצת מתלבטת אם לתת לי להיכנס, אני מצידי דופק לה את החיוך של האיומים והיא לבסוף מתרצה וזזה שמאלה.
אני נכנס לשער המילניום מציג את הכרטיס וכל הקופאים / מלצרים מסתכלים עלי בשוק, בודקים את הכרטיס, את הרשימות ובלית ברירה שולחים אותי במעלית לקומה שלוש. אני, שעדין לא ממש מבין לאן אני נכנס ולמה, מגיע לקומה השלישית וקולט שמשהו מוזר. אני זוכר שכדורגל זה בעיקר אנשים עצבניים במכנסים קצרים שצועקים יאללה ביתר, שרבין ימות וכל זה בלי דאודוראנט.
מה שאני ראיתי, זה אנגלים בחליפות כבדות, כולם עם מגשים של פירות העונה וחתיכות סלמון מתוקות, אוחזים שמפניה ומדברים על התחת של אברם ובניו. המלצר הראשי מסתכל עלי שוב, בודק את הכרטיס שלי ונאלץ לתת לי לחדור למעוז הצ’לסי. החלטתי שאני חייב לבדוק גם את הכרטיס כדי להבין למה כולם רוצים שאני אמות. ובכן, לפי מה שכתוב בפתק מהזהב אני ביציע הכבוד, ארמאני לאנג’ קוראים לזה בלעז, עם אישור כניסה מוזהב שזה משהו אחר לגמרי מאלה שיש להם רק אישור מוכסף.
אלה עם האישור מהכסף לא מקבלים שמפניה חופשי וגם לא יושבים על הברכים של רומן אברמוביץ’ כמו שאני תיכף אעשה בכיף. יצאתי מהלאונג’ ומלוא המגרש נגלה לעיני. זה נורא מרשים אני חייב להגיד. האצטדיון מפוצץ, כולם שרים שירים כמו מכבי שלנו, מכבי תל אביב… (רק שבאנגלית זה נשמע קצת יותר אינטליגנטי), ופתאום אני אפילו מתרגש קצת. אולי זה טוב הכדורגל הזה וכל השנים פספסתי משהו?
יש ממש אווירה מקסימה ואני מתחיל ליהנות באופן מעשי מכדורגל. ואז מתחיל המשחק, ושוב השטות הזו של אנשים שמדי פעם בועטים חזק. שיעמום שאי אפשר לתאר. צופית מגיעה ליציע עם הילדים ואנחנו מתנשקים קלות. מלכה האשה הזו, וגם האנגלים ביציע מתחילים להרגיש את זה.
לפתע מגיע גבר מזדקן עם שמיכות כדי שלא יהיה לנו קר ואני דווקא די חם לי. חם לי מהשמפניה, אני קצת עייף מכל הלונדון הזה, ולאט לאט – למרות הצעקות של האוהדים ביציעים של האנשים הפשוטים – תנומה קלה עוטפת אותי. לא להרבה זמן כי פתאום צופית קופצת, כאילו גילינו מעיין שתן חדש, וצורחת: גוללללל! הם הבקיעו החארות, ולי הלכה שנת הצהרים המתוקה. כולם נרגעים ואני מנסה לחזור לאותה תנוחה אבל הצ’לסים מבקיעים שוב – ואני מפנים ששנת צהריים כבר לא תצא לי מזה.
אני הולך למלצר הראשי, ומבקש לחזור למקום שבו יש את הכוסות היפות האלה עם השמפניה חופשי בלי לשלם. המלצר מסתכל עלי ומודיע לי שהנהלת הקבוצה ואשתו החליטו שיותר אני לא מורשה להיכנס ללאונג’. בגלל הכפכפים, אני שואל? בגלל בכלל, הוא עונה. אם הם לא רוצים אותי בלאונג’ – אני לא נשאר פה, אני אומר לעצמי. גם כבר שתיים אפס, מה יש פה עוד לראות?
אני שוקל לקחת את השמיכה איתי, אבל המזדקן שולף אלה גדולה ורומז שלא כל כך כדאי. הם לוקחים אותי מסביב, כדי שהאורחים בלאונג’ לא יגעלו ממני שוב פעם, ואני חוזר ‘טו דה סטריטס אוף לונדון’. אחר כך, כידוע, היו עוד ארבעה גולים וכל הסיפור הזה נגמר בשש אפס לטובים. אני נסעתי במקום זה ל’נוטינג היל’ ו’לשוק פורטובלו’. הרבה יותר מקסים, נשבע לכם.
