בעצם, אין כותב שורות אלו יודע היכן להתחיל. הזעם אינו יועצו הטוב של בעל הטור, אבל הוא קיים. הוא קיים כמובן כלפי מבצעיהם האכזריים של אותן זוועות. אבל, ברמה אחרת כמובן, הוא מופנה כלפי הממשלה הבריטית, המשטרה הבריטית, התקשורת הבריטית והשירותים החשאיים שלה.
בשורה אחת ניתן לומר שמקבלי ההחלטות בלונדון פשוט בגדו בתושביה. הם נמנעו מלראות את הכתובות אשר על כל הקירות, הם זלזלו בחומרתן של ההסתות, הם הפכו לעבדיה הנרצעים של התקינות הפוליטית, הם הפגינו אוזלת יד מודיעינית, הם הפכו את האיים הבריטים לגן העדן החדש של הטרור המוסלמי והם לא גילו אהדה רבה לגורלם של אותם מאות ישראלים אשר במשך השנים האחרונות נפלו קורבן למעשי הנבלה של הטרוריסטים הפלסטינים.
כתבתי טרוריסטים? שמתם לב שלפתע פתאום ה-BBC החל להשתמש בטיעון הזה? האם דמם של ההרוגים בכיכר ראסל ובקינגס קרוס סמוק יותר מהרוגי הדולפינריום בתל-אביב? מאז שנת 2000 סירב שרות השידור הבריטי להעניק למחבלים-המתאבדים את התואר הראוי להם. הוא כינה אותם בכל השמות החלביים עלי אדמות, אך נמנע מלהביע את מה שכל בן אנוש יכול לחשוב על מחבלי החמאס והג’יהאד שהפכו את האוטובוסים הישראלים למלכודות מוות.
או אולי כדאי להתעכב על ראש העיר, קן ליווינגסטון, שחיבק, נישק וערך קבלת פנים לאיש רוח מוסלמי שלא פעם או פעמיים תמך בהרג ילדים ישראלים? עכשיו יש לו את כל מטעני החוצפה להוקיע את מצבעי 7/7. במסיבת עיתונאים שבה העלה על נס את המרקם הרב-תרבותי של לונדון, לא היעז אף עיתונאי להזכיר לו את צביעותו.
אפשר גם להזכיר כאן קטנוני שכמוני את דבריה של שרי בלייר, שטענה כי המתאבדים הפלסטינים מונעים על ידי ייאוש. האם היא תאמר זאת גם על מחבלי קו 30 בכיכר טביסטוק? או שמא נחליט שלא לשכוח את אותה חברת פרלמנט שהכריזה כי אם הייתה פלסטינית, הייתה בעצמה מתאבדת? לרשימה הזאת ניתן להוסיף פוליטיקאים רבים שסברו כי הטרור ברחובות ירושלים קשור אך ורק למדיניותה של ישראל בשטחים.
בריטניה, עם כל הכבוד, לא חשה חמלה רבה כלפי הרוגי הקפיטריה בהר הצופים, אולם החתונות בעיר חדרה, ליל הסדר בנתניה, מועדון הסטייג’ בתל-אביב, תחנת הרכבת בנהריה, מועדון הביליארד בראשון-לציון, מסעדות מקסים ומצה בחיפה, בתי הקפה מומנט והלל בירושלים, הטרמפיאדה בצריפין ומאות רבות של נוסעי אוטובוסים.
תחת זאת, עד כתיבת שורות אלו, היא מאפשרת לחמאס לערוך מגביות בשטחה, מעניקה מקלט מדיני למפלצות אדם, מתירה הסתה מן הסוג הגרוע ביותר ולא מצליחה או רוצה להניח את ידה על מחללי בתי הקברות היהודים בעיר הבירה.
במשך שנים, אנו הישראלים, אמרנו לדאונינג סטריט עוד יבוא יומכם, אבל אלה סירבו לשמוע. בעיתון זה התפרסם חודש אחד בדיוק לפני ה-11 בספטמבר 2001 מאמר שנשא את הכותרת כאשר הג’יהאד המוסלמי יגיע לרחובות לונדון. הוא התמהמה, התארגן, ליכד את שורותיו ולבסוף היכה כפי שרק הוא יודע בבטן הרכה של העיר, במעמקי מחילות הרכבת התחתית, באוטובוס דו-קומתי עמוס בנוסעים.
המודיעין הבריטי רשם לעצמו בעבר כמה הצלחות במניעת טרור פוטנציאלי, אולם הוא התגלה במערומיו ביום השביעי של יולי. הוא הפגין עד כמה הוא עלוב. ל-MI5 אין מושג קלוש על התאים הרדומים והפעילים של רשת אל קאעידה וזכייניה השונים. אל תוך מסגדי השנאה בברדפורד, בברמינגהם ובאיסט-אנד אין חדירה של סוכנים. לשירותים החשאיים אין כמעט דוברי ערבית. לסקוטלנד יארד אין מידע אפילו על מה שנכתב יום יום בעיתונות הערבית היוצאת לאור בעיר. כאשר איאן בלייר, המפקח הראשי, מבטיח לרוצץ את ראש הנחש, לנו לא נותר אלא לחייך במרירות. הרי אנו יודעים שלהכרזה כזאת אין כיסוי. מתחת לאפו התארגנו חוליות והוא העדיף להוריד את רמת הכוננות למרות ההתכנסות של פסגת ה-8 בסקוטלנד. ואולי סבר האיש שמוקד פעילות הטרור עבר לשם לרגל ביקורו של הנשיא בוש באזור? אולי חשב שאם ביום הבחירות ב-5/5 דבר לא אירע, הרי שבריטניה שבה להיות מקום בטוח לאנשיה? שר הפנים, צ’ארלס קלארק, בור ועם הארץ בזכות עצמו, טען כי גל הטרור הכה את ארצו משום מקום. האומנם, מיסטר קלארק? אותו שום מקום הוא החצר האחורית שלך. משם הגיעו לתל-אביב שני מחבלים שפוצצו את עצמם במייק’ס פלייס. משם הגיע מחבל הנעל שזמם לפוצץ מטוס נוסעים על קו פריז-בוסטון. אם היית מזדמן לתפילה במסגד של בריקסטון אולי היית מונע את האסון שירד על לונדון באותו בוקר נורא.
ועתה, כאשר הטבח הפך לעובדה, כל אשר אנו שומעים ורואים הוא מחמאות עצמיות על ההרואיזם הבריטי. יומיים תמימים לאחר הפיצוצים ועדיין אין למשטרה מושג על מספר ההרוגים, אין לבתי החולים רשימות פצועים מסודרות, אין יודעים אם היה או לא היה מחבל-מתאבד על סיפון קו 30. כאשר שורות אלו נכתבות עדיין לא הגיעו לגופות נוסעי קרון הרכבת הראשון בקינגס קרוס! ההילוך האיטי המאפיין את פעולות ההצלה יכול להוציא מן הכלים כל בר-דעת. הנה אני שומע שמומחים פליליים הגיעו ממדריד כדי לסייע לחקירת העמיתים הבריטים. הספרדים שהתנסו באירוע טרור אחד, הם אלה שיושיעו את לונדון? הם יעלו על זנבם של המחבלים? סליחה, אבל הבריטים פשוט אינם יודעים, לא מימינם ולא משמאלם. הם מעלים על נס את המלכה שביטלה את מחויבויותיה הקודמות וטרחה לבקר פצועים בבתי החולים. האין הדבר הזה מובן מאליו? האם לא הגיעה שעתה של הטלוויזיה הבריטית להפסיק למחזר את תמונותיו של הנסיך צ’ארלס וקמילה שלו משוחחים עם ניצולי הפשע ובמקום זאת להציב על הכוונת את אוזלת היד של הביון המקומי? אולי אפילו להכות על חטא ולבקש מחילה מקורבנות הטרור הישראליים? או אולי להזכיר כי ללא תמיכה של מדינות מזרח-תיכוניות מסוימות, הכרזות של פוליטיקאים ליברלים והתבטאויות מחפירות של כמה מכלי התקשורת, הטרוף המוסלמי לא היה מכה בליברפול סטריט?
ולמה יש לי את ההרגשה, ששום דבר לא ישתנה גם בעתיד? ומה שהיה הוא שגם יהיה?
